הפרח הגדול בסחלביים בארץ, קוטרו עד 40 מ"מ. צבעו כחול-סגול עד לילך, מעוטר בקוים, בנקודות ובכתמים כהים. עלי העטיף מפורדים, מפושקים. בבסיס השפית יש דרבן, ובו מופרש ונאגר צוף. מואבק על-ידי חרקים, ואולי גם בהאבקה עצמית.
מתוך קני-שורש עבים עולה גבעול יחיד, זקוף וחלול, גובהו 40–120 ס"מ, ובראשו התפרחת.
זהו הסחלב היחיד בארץ שאינו מטמיע, אלא חי כספרופיט, היינו משיג את מזונו מחומר אורגני מת. אין הוא טפיל, שהרי טפיל חי על יצורים חיים, ואילו הוא סופג את מזונו מחומר מת, בעיקר שורשים נרקבים של אלון ואורן. זה הספרופיט היחיד בארץ. באזורים הטרופיים שכיחים מאוד סחלביים ספרופיטיים. בהתאם לאורח הזנתו הרי חלקיו ה"ירוקים" – העלים והגבעול – אינם ירוקים אלא סגולים, והעלים מנוונים למדי. עם זאת אפשר להבחין בגבעולו ובעליו ברמזים למעט גוון ירוק.
השם העברי גזור מדרך תזונתו (שונק משמעו חונק), אך כאמור אין הוא חונק ממש צמחים חיים אחרים.
נדיר למדי, גדל בהרים הימתיכוניים בגליל, בגולן, בכרמל ובהרי-יהודה.
כתב מייק לבנה
ככל הסחלבים גם שנק החורש קשור בקשרי סימביוזה עם פטריות בצורת יחסי גומלין שנקראת מיקוריזה. בדרך כלל, במסגרת יחסי גומלין אלה הפטרייה מקבלת מהצמח העילאי פחמימות שנוצרו בפווטוסינתיזה ומסייעת לו בקליטת מים וחומרי הזנה מינרלים מהקרקע. לעומת זאת, השנק שאינו מבצע פוטוסינתיזה, קולט גם את תרכובות הפחמן מהפטריות. לכן, יש הרואים בשנק צמח טפיל על הפטרייה.
לא נערכו עדיין מחקרים מפורטים מספיק בכדי לקבוע אם אכן השנק מקבל את כל תרכובות הפחמן מהפטרייה מהסוג רוסולה (Russula) הקשורה אליו במיקוריזה, או שהוא קולט תרכובות פחמן, כפי שהיה מקובל לחשוב, גם מפטריות אחרות ואולי אפילו ישירות מתמיסת הקרקע.
כתב עמרם אשל בעקבות הערה של חגי שמש