עִשְׂבָּה רותמית (בשמה הקודם: כלוריס רתמי) היא דגני חד-שנתי, קירח, גבעוליו מסתעפים מזוותים מבסיסו ועולים נפרדים, נטויים או זקופים, גובהם 50-15 ס"מ. הקנים פחוסים בבסיסם וחלקיהם העליונים גליליים, חלקים, אשונים, עשויים מספר פרקים, מפרקיהם נפוחים וכהים. נדני העלים התחתונים הדוקים מכופלים על הקנה הפחוס, כך שנוצר בגבם קפל דמוי קרין. הנדנים העליונים נפוחים מעט. הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית-ריסנית, קצרה. טרפי העלים שטוחים, מצטררים וקצותיהם מחודדים. התפרחת נישאת בראש הקנה, מאוצבעת, קפוצה וכמעט שאינה נפרשת עם ההבשלה, כשאר מיני העשבה הגדלים בישראל, לעתים עטויה בנדן העלה העליון. היא עשויה 15-4 שיבולים, זקופות או מעט מלוכסנות, אורכן 8-3 ס"מ, רכות ומשייות, מלבינות-מחווירות, לעתים מסגילות. השיבוליות דמויות-יתד, פחוסות מצדדיהן, מכילות 2 פרחים, שהתחתון שבהם פורה ובו 3 אבקנים ו-2 צלקות, והעליון מנוון ועקר. הן יושבות בשני טורים צפופים לאורך צדו האחד של ציר השיבולת, שהינו משונשן-מחוספס ומתפרקות ונושרות עם ההבשלה, מראש השיבולת עד לבסיסה. הגלומות איזמלניות-מחודדות, צרות, הגלומה התחתונה קצרה מהעליונה. הן אינן נשירות ונותרות יציבות על ציר השיבולת לאחר ההבשלה והתפרקות השיבוליות. המוץ התחתון של הפרח הפורה, התחתון, ביצני, שולי חציו העליון עטויי ריסים ארוכים, המכסים את קצה המוץ ובולטים אל מחוץ לגוף השיבולית, בבסיסו קווצת ריסים קצרים והוא מסתיים במלען עדין ישר, לבן ולעתים מסגיל, שאורכו עד פי ארבעה מאורך המוץ עצמו. המוץ התחתון של הפרח העליון, המנוון, צר וקטן בהרבה מהמוץ של הפרח התחתון, קירח, דמוי-יתד קטום בראשו וגם לו מלען דומה, קצר מעט מחברו. עם ההבשלה מתכהים המוצים וצבעם הופך סגול-שחור. מבנה המוצים משווה לשיבוליות מראה ממולען ושעיר וכשהן מקובצות על ציר השיבולת והשיבולים מסודרות זו בצד רעותה, מתקבל מראה כללי של תפרחת שעירה, מכסיפה, דמויית מברשת מנוצה (תפרחתו המאוצבעת-פלומתית של הצמח העניקה לו את שמו האנגלי העממי, feather finger grass - "דגן-אצבע הנוצה"). לגרגיר 3 מקצועות והוא מעורה במוצים.
עשבה רותמית פורחת בקיץ ובסתיו. בית גידולה גינות מושקות, שדות שלחין, צדי דרכים ואזורים מופרעים. היא צמח גר בישראל, שנאסף לראשונה בשנת 1959 ומאז מצוי בדגם מפוזר בגלילות שונות בישראל. אוכלוסיות גדולות ויציבות ניתן למצוא בעיקר בעמק בית שאן ועל גדות נחל הירקון. מוצאה מאפריקה הטרופית וכיום תפוצתה העולמית משתרעת בכל היבשות.
עשבה רותמית תוארה לראשונה בשנת 1797 על-ידי הבוטנאי השוודי שוורץ (Olof Peter Swartz, 1760-1818), הידוע במחקריו הטקסונומיים של מערכת השרכניים ומשפחת הסחלביים. שם הסוג, Chloris, הושאל משמה היווני של אלת הפרחים המיתולוגית (מקבילתה של Flora הרומית) ומהמילה הלטינית "ירוק". שם המין, virgata, "רתמי", על שם הקנים הארוכים, העדינים והישרים של הצמח. השם העברי, עִשְׂבָּה, הוענק לסוג ע"י חתן "פרס ישראל" וממקימי החברה להגנת הטבע, עזריה אלון (1918-2014), בשבתו כחבר בוועדת השמות לצמחי ארץ-ישראל שהקימה האקדמיה ללשון העברית, בהשראת שמו העממי של המין הנפוץ יותר בישראל, שהינו פליט תרבות, "עשב רודוס" (בעבר: כלוריס גויאני וכיום: עשבת המרעה). שם המין העברי "רָתְמִי", מופיע כ"כלוריס רתמי" בכרך הרביעי של ה"פלורה פלשתינה" (1986). השם העכשווי, עִשְׂבָּה רָתְמִית, אושר עם שאר רשימת שמות הצמחים במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת 2003.
בסוג עשבה יותר מ-60 מינים, 3 מהם נאספו בישראל.
כתב: דרור מלמד