שילשון (בעבר: אבליניית) מישל הוא דגני חד-שנתי, קטן ועדין, לעתים מסועף מעט מבסיסו, נטוי עד זקוף, גובהו 30-10 ס"מ. הקנים עדינים, שעירים בצפיפות. נדני העלים מעט נפוחים, עטויי שערות. הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית קצרצרה, קרועה, ריסנית ושעירה בגבה. טרפי העלים שעירים, שטוחים בצעירותם והם נגללים עם התבגרות הצמח. התפרחת מכבד מכונס, דמוי שיבולת מוארכת, אורכה 10-2 ס"מ, לעתים מחולקת לאונות, ענפיה נימיים. המכבד מתפשק בעת הפריחה וההאבקה ומתכנס עם ההבשלה. השיבוליות נישאות בודדות, אך בצפיפות, על עוקצים דקים הקצרים מן השיבוליות, הן מחודדות, פתוחות למדי וחושפות 4-2 פרחים תלת-אבקניים, ממולענים, המרוחקים זה מזה. הגלומות נשירות, העליונה רחבה מהתחתונה וארוכה ממנה באופן ניכר, אורכה כאורך השיבולית והיא איזמלנית-מחודדת ואילו הגלומה התחתונה קצרצרה, אורכה כחמישית עד רבע מחברתה והיא איזמלנית-צרה, חדה בקצה. המוץ התחתון סרגלי, קצהו מחודד, מכורסם-משונן ומעט מתחת לקצהו, בגב המוץ, יוצא מלען קצר וישר, דמוי זיף, אורכו כשליש עד מחצית המוץ. מבנה המוץ ייחודי למין והוא שונה משאר מיני השילשון, שלהם מוצים שבקצותם שני זיפים עדינים ומלען הכפוף כברך. הגרגיר סרגלי.
שילשון מישל פורח באביב. בית גידולו אדמות כורכר, קרקעות חוליות ואדמות חמרה בין סלעים. הוא נדיר ביותר בישראל ונחשב כמין "אדום", בסכנת הכחדה חמורה. אוכלוסיה יציבה של המין נמצאת בתחום שמורת הטבע שליד מושב לימן בגליל המערבי והוא נאסף גם בגלילת פלשת. הצמח אינו שרוי בסכנת הכחדה עולמית ותפוצתו משתרעת כמעט בכל אגן הים התיכון, מפורטוגל ועד לטורקיה בצפון וממרוקו ועד ישראל בדרום.
השיוך הטקסונומי של שילשון מישל דינמי ועובר שינויים רבים ותדירים. בעבר שוייך לסוג אבליניה ובשנות ה-90 של המאה הקודמת אוחד עם הסוג שילשון. לאחרונה שוב הוחזר לסוג אבליניה, אך שם המין שלו שונה בשנת 2006 ל-Avellinia festucoides, לאמור: "אבליניה דמויית-בן-אפר". השם הקודם, אבליניית מישל, הוא כיום שם נרדף (synonym). המין תואר לראשונה בשנת 1808, כשייך לסוג ברומית (Bromus michelii), ע"י חוקר הטבע האיטלקי סאבי ( Gaetano Savi 1769-1844), שקרא את המין לכבודו של הכומר הקתולי והבוטנאי האיטלקי המוערך, מישלי (Pier Antonio Micheli, 1679-1737) , מומחה לפטריות ומי שגילה את צורת התרבותם בעזרת נבגים.
בשנת 1842, שייך הרופא והבוטנאי האיטלקי פרלטורה ( Filippo Parlatore, 1816-1877) את המין לסוג חדש, אבלינייה, (Avellinia michelii), אותו קרא לכבודו של הבוטנאי הנפוליטני אבלינו (Giulio Avellini, בן המאה ה-19, פעל בעיקר בין השנים 1840-1843) ובשם מין זה תואר בפלורה פלשתינה ובמגדירי הצמחים של ישראל מן המאה הקודמת. ב-1991 שייך הבוטנאי הישראלי, ד"ר דוד הלר מן האוניברסיטה העברית בירושלים, את המין לסוג שילשון. בשנת 2006, שייכו צמד הבוטנאים, הספרדי וולדס והגרמני שולץ (Benito Valdes Castrillon, 1942- ; Hildemar Wolfgang Schlz, 1928-2012) את הצמח חזרה למין אבליניה אך תחת שם מין אחר, כאמור: Avellinia festucoides. בחלק מרשימות הצמחים מקובל שיוך טקסונומי אחר, למין דגנין (Rostraria festucoides), שעליו אחראי הבוטנאי הספרדי מאוניברסיטת סביליה, רומרו-זרקו (Carlos Romero Zarco, 1954).
שם הסוג העברי - שילשון, על שום המוצים של בני הסוג שבקצותיהם שני זיפים ומלען - יחדיו שלשה זיפים. השם המדעי Trisetaria, מיוונית: tries - "שלוש" ומלטינית: seta - "זיף", לאמור: "תלת-זיפי". שם הסוג העברי, שילשון, מופיע לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא ע"י ועד הלשון בשנת תש"ו (1946). שם המין העברי שִׁלְשׁוֹן מִישֵׁל נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג שילשון יותר מ-15 מינים, בישראל נאספו 5 מינים, חלקם נדירים מאוד. בסוג אבליניה עד 4 מינים, לא כולם מוסכמים. בחלק מהרשימות הטקסונומיות כל מיני הסוג אבליניה הם שמות נרדפים למינים מוסכמים בסוגים אחרים.
כתב: דרור מלמד