חומעת החוף

חומעת החוף היא צמח עשבוני חד-שנתי, לעתים דו-שנתי, קירח, גבהו כמטר ויותר, מצהיב לגוון קש עם ההתבגרות ולפני הקמילה, אז הופך צבעו חום-חלודי. הגבעולים זקופים, תלומים, מסתעפים בחלקיהם העליונים. העלים מסורגים, בבסיסם שופר דמוי-נדן. הפטוטרות ניכרות, בעיקר בעלים התחתונים, הטרפים מוארכים-איזמלניים, מחודדים בקצותיהם ומצטררים כלפי בסיסם, שוליהם גלוניים מעט. 

התפרחת אשכול עשוי דורים מרובי-פרחים, לעתים 30 פרחים ויותר בדור, המרחק בין הדורים הולך ומצטופף כלפי ראש האשכול. הדורים ערוכים בחיק עלים צרים-סרגליים, יושבים, חסרי פטוטרות, ובבסיסם שופרית. הפרחים נישאים על עוקצים נימיים, ארוכים מעלי העטיף, כפופים מטה ולהם מפרק נפוח, קרוב לבסיסם. העוקצים מתארכים לאחר ההפרייה. הפרחים דו-מיניים, בהם 6 אבקנים, ערוכים ב-2 דורים וצלקת תלת-צלעית, שבה ביצית יחידה וממנה עולים 3 עמודי-עלי, נושאים צלקות מצוייצות. העטיף פשוט, בו לא ניכרים עלי גביע ועלי כותרת, עשוי 6 עלים ירוקים, הערוכים בשני דורים, שלושת העלים החיצוניים מפושקים, נותרים זעירים לאחר ההפריה ומתקשתים מעט כלפי חוץ הפרי ואילו שלושת העלים הפנימיים מתארכים וגדלים והופכים לקשוות החופות על הפרי. הקשוות מוארכות, משולשות-צרות, מתחדדות בקצותיהן. בשולי הקשוות, בכל צד, 2 שיניים נימיות ארוכות, אורכן 2.5-1.5 מ"מ, האחת קרובה לראש הפרי וחברתה קרובה לבסיסו. לעתים ניכרת שן קצרה נוספת בבסיס הקשווה. בכך שונה חומעת החוף ממין דומה, חומעה משוננת, שבה שיני הקשוות רחבות בבסיסן ומרובות, או שהן חסרות. הקשוות מעורקות-מרושתות, עירוק הניכר בפרי הירוק, אך מטשטש בפרי הבשל. על פני כל אחת מהקשוות יבלת  צהבהבה, גדולה, איזמלנית-מוארכת. הקשוות ארוכות באופן ניכר מהפרי. הפרי אגוזית תלת-צלעית, מתחדדת, חומה.

חומעת החוף פורחת באביב ובתחילת הקיץ. בית גידולה ביצות ובריכות חורף מתייבשות. היא נדירה בישראל וגדלה בצפון הארץ ולאורך מישור החוף. תפוצתה העולמית משתרעת באירופה ומערב ומרכז אסיה. היא נדירה גם באזורים אלה. חומעת החוף חדרה כצמח גר לצפון אמריקה, אך גם שם היא נדירה. בישראל מוכרים מופעים פזורים של חומעת החוף באזור מישור החוף המרכזי ובאזור הכינרת, במופע שגובהו אינו עולה על 70 ס"מ וכך גם תוארה בפלורה פלסטינה. לאחרונה נמצאו באזורי ביצות בשרון ובשפלה ריכוזים רבי-פרטים של חומעת החוף במופע חסון וגבוה (לעתים בגובה 2 מטרים ויותר) ויתכן שהם בני כלאיים.

חומעת החוף תוארה לראשונה בשנת 1753 ע"י הטקסונום השוודי לינאוס (Carl von Linné, 1707-1778), אשר תיאר גם את הסוג בכללותו. השם Rumex הוא שם לטיני עתיק יומין לחומעת הגינה (R. acetosa), צמח שתורבת בימי קדם ומשמש עד ימינו בתרבויות שונות לבישול וכתוספת לסלט. מקור השם במילה האכדית ramaku - "רומח", וככל הנראה הוענק לצמח בשל צורת עלי הבסיס ואולי גם של קשוות הפרי. שמו המדעי של המין, maritimus, מלטינית: "ימי", ניתן למינים אחדים הגדלים בקרבת מים מתוקים ולאו דווקא בקרבת הים. שמו העברי של המין מציין את דגם גידולו בישראל באזור החוף, אם כי נמצאו אוכלוסיות מרוחקות מחוף ימה של ישראל. השם "חומעה" הופיע לראשונה במילון "ילקוט צמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי) ואשר ראה אור בשנת תר"ץ (1930). משמעות המילה בשפה הארמית, "חומצה" והיא מאזכרת את טעמם החמוץ של מיני הסוג, המכילים רמות גבוהות של אוקסאלאטים. השם חֻמְעַת הַחוֹף נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג חומעה יותר מ-150 מינים, בישראל נאספו 15 מינים, כמחציתם מינים נדירים.

 

כתב: דרור מלמד