דגנין גמוד

התפרחת מכבד מכונס, דמוי-שיבולת, על-פי-רוב צפוף, אך יש והוא מופסק ונראה מחולק לאונות, מתארו מוארך-איזמלני, אורכו 5-0.5 ס"מ, בהאבקה מתרפה ונפרש לענפים צפופי שיבוליות. ציר התפרחת קירח או שעיר מעט, ענפי המכבד שעירים. השיבוליות יחידניות, מוארכות, פחוסות מצדדיהן, אורכן עד 3.5 מילימטרים, נישאות על עוקצים, מכילות 4 פרחים פוריים, תלת-אבקניים, מתפרקות בהבשלתן. הגלומות כמעט שוות, ביצניות, קצרות מן השיבולית, קרומיות, דומות למוצים, פעורות, יציבות ונותרות על העוקץ עם התפרקות השיבוליות. הגלומה התחתונה שעירה-לבדנית באופן בולט, הגלומה העליונה שעירה מעט לאורך הקרין, סימן שדה חשוב לזיהוי המין (רצוי לבחון זאת בעזרת זכוכית מגדלת), משום שזהו מין הדגנין היחיד הגדל בישראל שגלומותיו שעירות. המוץ התחתון סגלגל, קרומי, שוליו דקיקים, מעורק, קצהו מחודד, מלען ישר שאורכו עד 3 מ"מ יוצא מגבו. המוץ העליון קרומי-שקוף.
דגנין גמוד פורח בסוף החורף ובתחילת האביב. הוא נדיר בישראל וגדל בקרקעות לס במדבריות דרום הנגב והערבה. תפוצתו העולמית משתרעת בדרום-מערב אירופה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה.
דגנין גמוד תואר בשנת 1970 על ידי הבוטנאי הרוסי צוולב (Nikolai Nikolaievich Tzvelev, 1925-2015). למעשה תואר המין בשנת 1798 על-ידי הבוטנאי הצרפתי דפונטיין (René Louiche Desfontaines, 1750-1833), ששייכו לסוג שיבולת שועל (Avena pumila). שמו המדעי של הסוג, Rostraria, מלטינית: "מקור", מאזכר את קצה המוץ התחתון דמוי-המקור באחדים ממיני הסוג. שמו העברי של הסוג, דגנין, נזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא על-ידי ועד הלשון בשנת תש"ו (1946). שמו המדעי של המין, pumila, מלטינית: "ננסית", "גמדית" (בלשון נקבה, בהתאמה לשם הסוג הנקבי), כמו גם השם העברי, מאזכרים את גודלו, הצנוע בדרך כלל. השם דַּגְנִין גָּמוּד נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג דגנין 13 מינים, בישראל גדלים 4 מינים.

כתב: דרור מלמד