דרדר לביד

הקרקפות יחידות בקצות הגבעולים, בחלקי הגבעול התחתונים הקרקפות יוצאות לעתים מחיקי עלים. חפי המעטפת מכוסים ברשת קורים צפופה, הניכרת במרכז הקרקפת והיא סימן בולט למין. החפים מסתיימים בקוצים אשונים, צהבהבים-חומים, אורכם עד 2 ס"מ, שמחלקם התחתון יוצאים 6-4 שיכים צדדיים קטנים, אורכם עד 5 מ"מ. הפרחים דו-מיניים, צינוריים, צהובים. הזרעונים ביצניים, פחוסים מעט, שעירים בדלילות, שחורים-מבריקים, בראשם ציצית זיפים שחרחרים, מחוספסים.
דרדר לביד פורח באביב. בית גידולו גינות וצדי דרכים.
דרדר לביד הוא צמח גר, נדיר בישראל ונאסף לראשונה בבאר שבע, בשנת 1988, ע"י אלן ויצטום (הצמח נכלל בפלורה של ישראל לאחר פרסום מציאתו ב-Israel Journal of Botany, Vol. 38, 1989). תפוצתו העולמית בצפון אפריקה וחצי האי האיברי.
דרדר לביד תואר בשנת 1753, ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית, קארל לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778). שם הסוג המדעי, Centaurea, הוא שם יווני עתיק ששימש לתיאור הסוג דרדר מימי קדם והוא קשור ככל הנראה ל"קנטאור", יצור מיתולוגי שחציו סוס וחציו אדם, אך יתכן שמקורו בשפה הפרסית: kenteo - "לנקב", "לעקוץ", "לפצוע" ואולי זכה לשם זה בשל קוצי התפרחת. שם הסוג העברי דרדר, הוא שם מקראי לקוץ: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ" (בראשית ג', י"ח). הוא הובא לראשונה לתיאור הסוג המוכר לנו היום בשם זה, במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930).
שם המין המדעי, eriophora, מיוונית: erio - "צמר", phora - "נושא", לאמור: "נושא-צמר", "צמרי", מאזכר את לבידות אברי הצמח. השם העברי "דַּרְדַּר לָבִיד" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).

כתב: דרור מלמד