טחובית זקופה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

בסוג טחובית נעשו שינויים טקסונומיים בשנים האחרונות. ראו עדכון כאן: טחובית עידכונים טקסונומיים

טחובית זקופה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת הטחוביתיים (Bryaceae). זהו טחב קטן-בינוני, גובהו עד 2 ס"מ, גדל בכריות צפופות. הגמטופיט ירוק-זהוב עד ירוק-חי, מבריק מעט, מאדים בבסיסו. העלים רעופים, קעורים, ביצניים-איזמלניים, מתחדדים, לעתים מסתיימים בחוד קצרצר. העלים שבראש הגבעולים הדוקים זה אל חברו ומזכירים ראשי ארטישוקים זעירים-מחודדים והכרית אותה יוצרת המושבה נראית קיפודית.  שולי הטרפים תמימים. עורק האמצע צר ונמשך לכל אורך הטרף, מאדים. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים (מערך מעין "דו-ביתי" כזה בטחבים נקרא: dioicous). טחובית זקופה ניכרת במנבגים שלהם קופסית זקופה, באופן שאינו אופייני לסוג, בו ברוב המינים (ובכל המינים המקומיים) קופסית המנבג אופקית, או שמוטה מטה - מכאן שמו העברי של המין, שאינו רשמי. המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחים במכסה וכך מתאפשר שחרור הנבגים. קופסית המנבג אגסית-מוארכת, זקופה, אך יש והיא אופקית, או נוטה מטה. צוואר הקופסית הולך ומצטרר בהדרגה, עד שהוא מתמזג עם הזיף הזקוף, הנושא את קופסית המנבג. בצעירותה הקופסית ירוקה-צהבהבה והיא מאדימה עם ההבשלה. מכסה המנבג (operculum) חרוטי, רחב וקצר, בראשו חוד. פי-המנבג (peristome) מפותח, עשוי 2 טבעות שיניים (exostome חיצוני ו-endostome פנימי),  שיני האקסוסטום ניכרות בפי-המנבג, לאחר נשירת המכסה. במנבגים צעירים ניתן להבחין במצנפת (calyptra) חרוטית, טרם נשירתה. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון, המכילה את תא הביצה. זיף המנבג הדיפלואידי מבקע את רקמת הארכגון ונושא אותה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה.
טחובית זקופה צומחת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ-אפריל). מנבגים בשלים ניתן למצוא בסוף החורף ובתחילת האביב (בחודשים פברואר-מרץ).
טחובית זקופה מצויה פה ושם בישראל, בעיקר לאורך הבקע הסורי-אפריקני ובצפון הארץ. היא גדלה על סלעים לחים בקרבת נחלים ופלגים, בדרך-כלל כאשר הם חשופים לרסס המים. תפוצתה העולמית טרופית והיא משתרעת באסיה, אגן הים-התיכון, אפריקה ומרכז אמריקה.
טחובית זקופה תוארה בשנת 1827, על-ידי הבוטנאי האנגלי הוקר (Sir William Jackson Hooker 1785-1865), שעסק בסיסטמטיקה של הצומח והיה מנהל גני קיו בלונדון. שמו המדעי של המין, cellulare, מלטינית: "תאי", מאזכר ככל הנראה את תאי העלים הגדולים במיוחד, הנראים בהגדלה מיקרוסקופית.
שמו העברי של הסוג נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שעלה לישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל. השם טחובית, עברות של השם המדעי Bryum, מיוונית: bryon - "אצה", "טחב". ראוי לציין כי בספרו זה, השתמש בילבסקי בשם "טחובית גדולה" למין Bryum spalchnoides, שהינו על-פי הפלורה פלסטינה שם נרדף ל-Bryum cellulare, אולם בחרנו שלא להשתמש בשם זה משום שעל-פי הרשימות הטקסונומיות העדכניות המין B. splachnoides הינו מין מוסכם אחר, שאינו גדל בישראל ואינו שם נרדף למין שתואר כאן.
הסוג טחובית הוא אחד הגדולים בין טחבי העלים והטקסונומיה שלו מסובכת מאוד. לא ייפלא, אם כן, שברשימות מובילות הוא מונה יותר מ-900 מינים מוסכמים ויתכן כי מספר המינים עולה על 1,000.  בישראל הוא הסוג עתיר המינים ביותר ומונה 19 מינים מקומיים.

כתב: דרור מלמד