להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את "המבוא לסיסטמטיקה של טחבים"
סלולית השושנת היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), קטנטן, גובהו עד 2.5 מ"מ, יוצר גושים צפופים, המשתייך למשפחת Pottiaceae. הגמטופיט ירוק-זוהר בצעירותו, נעשה חום עם התבגרותו. בטחב היבש העלים רעופים, הדוקים אל הגבעול, מעוקלים קמעא ואילו בטחב הלח הם יוצרים שושנות פרושות, מכאן שמו העברי של המין (שאינו רשמי). הטרפים ביצניים-רחבים, קצותיהם קהים-מעוגלים, לעתים מסתיימים בחוד קצרצר, שוליהם תמימים, גלולים כלפי מטה לכל אורכם. תכונה זו בולטת והעלים נראים כאילו שוליהם עבים מאוד. עורק האמצע ניכר, רחב, מעובה ומתרחב לקראת קצה הטרף, מסתיים בקצה הטרף, או מעט מתחתיו. על פני צידו הגחוני של עורק האמצע פזורים תאים גדולים מכילי כלורופיל, שתפקידם, ככל הנראה, להגביר פעילות פוטוסינטתית, על ידי הגדלת שטחו המטמיע של העלה. מנגנון זה קיים במספר מינים ממשפחת ה-Pottiaceae הגדלים באזורים יובשניים.
אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים בצברים נפרדים על אותו פרט (מערך מעין "חד-ביתי" כזה בטחבים נקרא: autoicous). המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחים במכסה ואז משתחררים הנבגים. קופסית המנבג (capsule) נישאת על זיף (seta) זקוף, אדמדם. היא ביצנית-סגלגלה, לעתים כפופה מעט, חומה, קצרה יחסית לרוב שאר מיני הסוג, לראשה מצנפת (calyptra) קרומית דמויית-מקור ארוך. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה, נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) דמוי-מקור מזוות, הנפתח ונושר לפני שחרור הנבגים. לעתים קרובות המכסה נפרד מהקופסית יחד עם המצנפת שעליו. הנבגים מופצים דרך פי-מנבג (peristome) חרוטי, שבו 32 שיניים נימיות, מפותלות פעם אחת, העולות מקרום-בסיס (basal membrane) קצרצר.
כרוב הטחבים בישראל, תקופת צמיחתה של סלולית השושנת קצרה ומתמשכת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ). מנבגים בשלים ניתן למצוא בסוף החורף ובתחילת האביב (בחודשים פברואר-מרץ).
סלולית השושנת נפוצה באזורים היובשניים של ישראל, בעיקר בנגב, במדבר יהודה ובאזור ים המלח. בית גידולה קרקעות מדבריות (לס ורנדזינה), סדקי סלעים וערוצים. תפוצתה העולמית באגן הים התיכון ובארצות השכנות (טורקיה, אירן, עירק), דרום אירופה וצפון אפריקה.
סלולית השושנת קלה לזיהוי, משום שאין עוד מין סלולית שעליו יוצרים שושנת ושקצותיהם מעוגלים ועורק האמצע אינו בולט מהם. יש ששייכו מין זה למין Totrula revolvens שאף הוא יוצר שושנות עלים ומבנה הטרפים שלו דומה לזה של סלולית השושנת, אולם מין זה שונה בכך שהינו "דו-ביתי" (dioicous), עורק האמצע שלו מסתיים בחוד קצר וישנם הבדלים מיקרוסקופיים בצורת תאי העלה.
סלולית השושנת תוארה בשנת 1904 על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) הגרמני רוט (Georg Roth, 1842-1915). למעשה, תואר המין לראשונה בשנת 1885, על-ידי הבריולוג האיטלקי ונטורי (Gustavo Venturi,1830-1898), ששייך אותו לסוג זקנית (Barbula) וקרא אותו לכבודו של הבוטנאי האיטלקי פיורי (Adriano Fiori,1865-1950), שאסף את המין לראשונה.
שמו המדעי של הסוג, Tortula, מלטינית: הקטנה של המילה tortus - "מפותל", מאזכר את שיני פי המנבג הנימיות-מפותלות ברוב מיני הסוג. שמו העברי של הסוג, סלולית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שעלה לישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל.
בסוג סלולית יותר מ-210 מינים מוסכמים. זהו אחד משני סוגי הטחבים העתירים ביותר במינים מקומיים. בפלורה פלסטינה הוזכרו 17 מינים שנאספו בישראל. ברשימות הטקסונומיות העדכניות, 4 מינים נוספים במשפחת ה-Pottiaceae, שהיו משוייכים לסוגים שונים, משוייכים כיום לסוג סלולית ו-5 מינים שהיו כלולים בסוג סלולית הופרדו ומשוייכים לסוג סינטריכיה (וכמו כן, זן אחד משוייך לסוג זקנית), כך שעל-פי הרשימות הטקסונומיות המובילות, מספר המינים המקומיים בסוג הוא 16. להלן השינויים המקובלים כיום:
המינים T. intermedia, T. ruralis, T. princeps, T. echinata - משוייכים לסוג סינטריכיה. המין T. laevipila כלל שני זנים שהאחד (var. laevipila) משוייך לסוג זקנית והאחר (var. meridionalis) משוייך לסוג סינטריכיה. המין Desmatodon guepinii, שני מיני פוטיה (P. intermedia, P. lanceolata) והמין Phascum cuspidatum (כיום: Tortula acaulon) - משוייכים לסוג סלולית.
כתב: דרור מלמד