לפטוברבולה צנומה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

לפטוברבולה צנומה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Pottiaceae. זהו טחב קטנטן, גובהו עד 3 מ"מ, יוצר גושים פזורים קטנים, ירוקים עד ירוקים-צהבהבים, לעתים קרובות מעורבים עם מיני טחבים אחרים. העלים התחתונים זעירים, הם ארוכים וצפופים יותר במעלה הגבעול, ביובש הם מפותלים קמעה, בלחות הם מתפשקים, קשותים מעט אחורנית. הטרפים איזמלניים-מוארכים, מצטררים-מתחדדים לכדי קצה מעוגל (בהגדלות נמוכות הקצה נראה חד), אורכם עד מילימטר אחד. שולי הטרף שטוחים, משוננים עדינות. העלים החופים על המנבג (perichaetial leaves) ארוכים באופן ניכר משאר העלים ולהם בסיס נדני, מורחב ונפוח, ארוך, החובק את זיף המנבג. עורק האמצע (costa) ניכר, נמשך עד לקצה הטרף, לעתים מסתיים מעט לפני הקצה. תאי רקמת הטרף בבסיס העלה מלבניים, שקופים, דפנותיהם עבות, לאורך רקמת הטרף התאים מרובעים-עגולים, קטנים ואטומים. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך מתאפשר שחרור הנבגים. קופסית המנבג (capsule) סגלגלה-גלילית, צרה, זקופה, צבעה חום, נישאת על זיף (seta) זקוף, צהבהב-חום, אורכו עשוי להגיע עד כמעט סנטימטר אחד. הזיף הארוך ניכר בשדה ומאפשר להבחין בטחב הזעיר, שכן קשה מאוד לאתר ולזהות צמחים חסרי מנבגים. המצנפת (calyptra) קרומית, חרוטית. המצנפת היא שארית הפלואידית מרקמת הארכגון, המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה, בסדק אחד (מצנפת "כבונה", cucullate), נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) חרוטי-ארוך, זקוף, הנפתח ונושר לפני שחרור הנבגים. אלה מופצים דרך פי-מנבג (peristome) שבו 32 שיניים נימיות, לבנבנות, ערוכות בזוגות, יוצאות מקרום בסיס (basal membrane) גבוה וניכר (אורכו עד 45 מיקרון), מפותלות מעט (פחות מסיבוב שלם). צורת פי המנבג הינה סימן חשוב להבדלת הסוג ממינים הנראים דומים בשדה (למשל טורטלה גלולה) ואף בהגדלה מיקרוסקופית (למשל מיני ווסיה וגירוווסיה). בהגדלות גבוהות ניתן להבחין בטבעת תאים (annulus) הנמצאת בין שפת קופסית המנבג לקרום הבסיס ותפקידה לזרז את פתיחת הקופסית בעת הפצת הנבגים.
תקופת צמיחתה של לפטוברבולה צנומה נמשכת מתחילת החורף (דצמבר) ועד לסופו (סוף פברואר), המנבגים מופיעים בחורף (ינואר).
לפטוברבולה צנומה מצויה פה ושם בגלילות צפון הארץ ומרכזה, אולם קשה להבחין בה ופעמים רבות מתעלמים ממנה בסיורי שדה. היא גדלה באזורים מוצלים, על סלעי גיר. תפוצתה העולמית משתרעת מטורקיה ולבנון, פה ושם באגן הים התיכון ובאירופה ועד לצפון אפריקה.
לפטוברבולה צנומה תוארה בשנת 1876 על-ידי הבוטנאי והבריולוג (חוקר הטחבים) הצרפתי שימפר (Wilhelm Philippe Schimper, 1808-1880). למעשה תואר המין לראשונה בשנת 1865 על-ידי הבוטנאי האיטלקי דה נוטריס (Giuseppe De Notaris, 1805-1877), ששייכו לסוג לפטוטריכום (Leptotrichum; סוג ללא נציגים בישראל).
שמו המדעי של הסוג, Leptobarbula, מרמז לדמיון למיני הסוג זקנית, מיוונית: leptos - "רזה", "עדין"; barbula - הסוג זקנית (מלטינית: barba - "זקן", ula - "סיומת מקטינה", ובצירוף: "זקנקן", על שום השיניים הנימיות, הארוכות והמסולסלות, שבפי-המנבג בסוג זקנית), לאמור: "זקנית עדינה". שמו המדעי של המין, berica, מאזכר את מקום מציאתו של המין לראשונה, בסלעים שבהר בריקו (Monte Berico), באזור העיר ויצנזה (Vicenza), בצפון מזרח איטליה. שמו העברי של המין (שאינו רשמי) מאזכר את מידותיו הזעירות של הצמח.
לפטוברבולה הוא סוג מונוטיפי, שבו לפטוברבולה צנומה הוא המין היחיד.

כתב: דרור מלמד