דבורנית הקטיפה

דבורנית הקטיפה היא צמח רב-שנתי חורפי עם פקעת באדמה (גיאופיט). בבסיס הצמח ערוכים בשושנת 5–8 עלים אזמליים, בשרניים במקצת, גונם כחלחל קלות. הפנימיים בהם עוטפים את הגבעול. מבין העלים מתרומם גבעול בשרני זקוף, בלתי מסתעף, גובהו 25–60 ס"מ, ועליו ערוכים בדלילות 3–15 פרחים כשיבולת.
דבורנית הקטיפה פורחת מפברואר עד מאי. השפית קמורה. מִרְקָמָהּ קטיפתי וצבעה ארגמן כהה עד חום אחיד, ללא קישוט פרט לשני פסי-אורך מקבילים בצבע כחול כסוף. עלי העטיף הפנימיים דמויי סרגל או אזמל צר, צבעם ירוק, לפעמים עם צל של גוון ארגמני; החיצוניים חומים–ירוקים במרכזם, ירוקים בשוליהם.
דבורנית הקטיפה נפוצה בעיקר בהרים ימתיכוניים בצפון הארץ ובמרכזה. תפוצתה העולמית משתרעת בצפונו של המזרח התיכון.

הסוג דבורנית כולל גיאופיטים ממשפחת הסחלביים, שפרחיהם קטנים אך יפהפיים ומעניינים במיוחד. רבים מהם מזכירים לנו דבורה, ונראה שגם לדבורים הם מזכירים דבורה, וכך הם זוכים להאבקה.
הפקעת חד-שנתית: היא מתמלאת במשך החורף, והולכת ומתרוקנת בחורף הבא, כשהיא מספקת מזון לנצר המתפתח, ולידה מתחילה להתמלא פקעת חדשה. למשך זמן-מה אפשר למצוא 2 פקעות – ישנה וחדשה – זו ליד זו, כזוג אשכים. מתוך הפקעת עולים בחורף עלים דמויי אזמל, אורכם עד 10 ס"מ ורוחבם עד 3 ס"מ, ערוכים בשושנת, קצת בשרניים וקצת מבריקים. מבין עלי השושנת עולה באביב גבעול זקוף ובלתי מסתעף בגובה 10–30 ס"מ, כמעט חסר עלים, ובראשו שיבולת של 4–20 פרחים, כל פרח יושב בחיק עלה (חפה) ארוך.
לפרח 6 עלי עטיף בשני דוּרים. אין לפרח דורבן (להבדיל מן הסוג סחלב). האבקן יחיד. עמוד העלי והצלקת מעורים באבקן למבנה הנקרא עמודון. לאבקן שתי אבקיות, כל אחת מהן קשורה לבלוטה דביקה נפרדת, ויוצאת בשלמותה משנדבקת הבלוטה לראש החרק המאביק. עלה-העטיף התחתון בדור הפנימי גדול ומיוחד, נקרא בשם שפית. השפית גדולה לרוב מיתר עלי הכותרת, והיא קמורה, קטיפנית מלמעלה, צבעונית ומצויירת בדגמים קישוטיים. הצבע השולט הוא לרוב גווני חום. במרכזה כתם מבריק, הנקרא "כתם הראי". במינים רבים "מתחזה" הפרח לדבורה: בצבעיו, בעיטוריו, במגעו, ואפילו בריחו: הוא מפריש ריח (פרומון) של נקבת-דבורה בהתייחמה. ואכן מואבקים מיני דבורנית על-ידי זכרים של דבורים, המבצעים על הפרח תנועות-הזדווגות. כל מין של דבורנית מואבק כנראה על-ידי מין מסוים של דבורה. הסתכלויות מאלפות בהאבקת דבורניות נרשמו בידי דרווין במאה ה-19.
הפרי כמלפפון קטן מחודד בקצהו, אורכו 2–3 ס"מ, ובו זרעים רבים, זעירים כאבק, מאות-אלפים זרעים לכל פרי. הם נפוצים באמצעות הרוח למרחקים עצומים, אך בהיותם חסרי מאגר מזון הם נובטים רק בתנאים מיוחדים: כאשר הם נקלטים כטפיל על קורי פטריה מתאימה. הנבט חי כטפיל לפחות בשנותיו הראשונות.
בסוג 40 מינים, בעיקר בארצות מזרח הים התיכון, עם חדירה מערבה, צפונה (אנגליה, סקנדינביה) ומזרחה (הים הכספי). בארץ  9 מינים.


כתב מייק לבנה בעקבות אמוץ דפני