השעורה נחשבת לגידול העתיק ביותר באזור זה של הים התיכון. מוצאה ככל הנראה באזור מזרח-טורקיה.
שיבולי השעורים וגרגיריהן נמצאו בפירמידות במצרים ובמצדה. השעורה הייתה נפוצה באזור לפני יותר מ-5000 שנה.
השעורה מבשילה לפני החיטה, באפריל, (חג הפסח), וזקוקה לפחות מים מאשר החיטה.
עלי השעורה רחבים משל החיטה, וגרעיניה ערוכים טורים-טורים. החיטה והשעורה נבדלות זו מזו בצורת הגרעין והשיבולת. בשיבולת השעורה שתי שורות של שיבוליות שבכל שיבולית 3 פרחים. בחלק מהזנים רק הפרח האמצעי בשיבולית פורה ושני האחרים מנוונים. זנים אלה הם זני שעורה דו-טורית, כי הגרעינים בשיבולת מסודרים בשני טורים. בזנים אחרים כל הפרחים פוריים. אלה שני שעורה שש-טורית.
דרישותיה הקרקעיות צנועות משל החיטה, וכיום מגדלים אותה בעיקר למאכל בהמות. בימי קדם נחשב לחם שעורים כלחם עוני, כיום לחם שעורים הינו מבוקש בקרב שוחרי המאכלים האורגניים, ומחירו יקר יחסית למיני לחם אחרים.
קמח השעורה עשיר במינראלים רבים, עשיר בוויטמין B1,B6. הקמח של השעורה הדו-טורית עני בחלבון ועשיר בסוכר מהקמח של השעורה השש-טורית. קמח השעורה העשיר בחלבון מתאים להאבסת בהמות ואילו הקח העשיר בסוכר מתאים להתססה. גרעיני השעורה הם חומר גלם לעשיית שיכר, ויסקי ובירה. כמו-כן הם נאכלים כ"גריסי פנינה".
כתב אודי מיכליס