גיאופיט שעליו גדולים, דמויי חץ, ותפרחתו מרשימה, צבעה ארגמן כהה, כמעט שחור, לפעמים מנומר, ומרקמה קטיפתי. הצמח רעיל, אך משמש למאכל אחרי הריסת הרעל בקליה או בישול ממושכים. הרעל חריף, גורם להקאות, והוא נמצא הן בפקעת והן בעלים. בימי קדם השתמשו בפקעות כדי לגרום להפלה מלאכותית.
הפקעת פחוסה כדיסקוס, חד-שנתית, מתחלפת כל שנה: עם צמיחת העלים והתפרחת מתרוקנת הפקעת, ופקעת חדשה נוצרת ומתמלאת. היא מכילה עמילן, וכן רעלים, וגם גבישי אוקסלט הסידן.
בחורף עולים מתוך הפקעת עלים בודדים גדולים, 25 ס"מ אורכם. הם בוקעים מן הקרקע כשהם גלולים לאורך, כפגיון. העלה מבריק, מקומט קלות. הוא נישא על פטוטרת ארוכה, מבנהו משולש, בסיסו שסוע עמוקות לשתי אונות משולשות, חודי המשולש מעוגלים מעט.
באביב עולה מבין העלים תפרחת בודדת, המשועבדת כולה לתפקידה כמלכודת זמנית לחרקים. אורכה 30 ס"מ. חלקיה העיקריים נקראים שִׁזְרָה ומִתְחָל. השזרה היא מעין מקל זקוף במרכז התפרחת; והמתחל הוא עלה גדול ועבה בצבע כהה, תחתיתו צינור או נדן או כד סגור העוטף את תחתית השזרה, חלקו העליון פרוש כלשון או כמפרש לצד השזרה. צידו החיצוני של המתחל ירוק. חלקו העליוו של המתחל (בצידו הפנימי) קטיפתיים למראה ולמגע, וצבעיו כהים. באוכלוסיות אחדות צבע המפרש אחיד (ארגמני כהה) בראשית הפריחה, נעשה מנומר לקראת סופה; באוכלוסיות אחרות הוא מנומר מלכתחילה, עם כתמים כהים עגולים על רקע בהיר או ירקרק. החלק העליון של השזרה, המזדקר מתוך הכד, הוא קטיפתי וצבעו כהה, והוא נקרא אַלָּה. החלק התחתון של השזרה, הכלוא בתוך הכד של המתחל, נושא פרחים חסרי כותרת: למטה פרחים נקביים; למעלה פרחים זכריים, לכל פרח אבקן אחד. הפרחים הנקביים מבשילים לפני הזכריים, וכך נמנעת האבקה עצמית: החרק בא מבחוץ כשהוא כבר עמוס אבקה מפרט אחר (שהחרק נכלא בו יום קודם, ועתה שוחרר). הוא מאביק את פרחי הנקבה באבקה הזרה. רק אחרי שהפרחים הנקביים נבלו משחררים הפרחים הזכריים את אבקתם, והחרק מתאבק בה לקראת מעברו לפרט נוסף. בין הפרחים הנקביים לזכריים יש על השזרה זיפים הנטויים באלכסון מטה, שמוצאם מפרחים שהתנוונו. זיפים אלה, יחד עם טיפות שמן חלקלק על דפנות הכד, מאפשרים לחרקים להיכנס למלכודת אך מונעים מהם לצאת. רק עם תום מחזור ההפריה נובלים הזיפים, השמן מתייבש, הדופן מתקמטת והחרקים משתחררים. טרם נמצא יתרון ברור לחרקים ממחזור זה, אך ברור כי החרק שהתפתה להיכנס לתפרחת הלוף איננו "לומד לקח", והוא חוזר ונכנס אל פרט אחר.
מחזור הפריחה נמשך יממה אחת. התפרחת נפתחת באמצע הלילה, והאלה מתחממת לקראת הבוקר כדי 8 מעלות מעל לטמפרטורת האויר שסביבה. זה חום שהצמח מייצר באורח אקטיבי (תופעה נדירה בעולם הצומח!), ומסתבר שהדבר מגביר את משיכת החרקים – אם בגלל עצם החמימות בלילה, אם בגלל הדמיון לחום האופייני למזון הרגיל של החרק (צואה, פגר מרקיב או פרי תוסס), ואם מפני שהחום מגביר את נידוף הריח שהתפרחת מפיקה.
הפירות נפוחים, בשרניים, צמודים באורח ציורי לגבעול המרכזי (השזרה), צבעם תחילה ירוק, לבסוף אדום-כתום בוהק. הם מופצים על-ידי ציפורים, ומכילים זרעים עם קליפה חומה עבה, קשה ומרושתת.
בקיץ קמל הצמח ונעלם מהנוף.
הוא גדל בארץ במפוזר בכל חלקי החבל הימתיכוני ואף מתפשט אל שוליו.
במרכז הארץ גדל גם מין קרוב, לוף ארצישראלי, שקשה להבדיל ביניהם (בעיקר כשהתפרחת צעירה). לדעתו של יעקב כוח, חוקר הלופיים, סימן-ההבדלה החשוב ביותר הוא הריח: ללוף מנומר ריח של צואה, בעוד ריחו של הלוף הארצישראלי מזכיר ריח של פירות רקובים תוססים. בהתאם לכך מואבק הלוף הארצישראלי על-ידי זבובי-תסיסה (דרוזופילה), והלוף המנומר – על-ידי חיפושיות קברניות, חיפושיות-פגרים, קצר-חפיות וזבובי-צואה-ופגרים. הבחנה לפי הריח, שהיא גם הבחנה לפי מאביקים, יש בה הגיון מבחינה גנטית, אך היא קשה ליישום, בעיקר בבדיקה של חומר מיובש בעשביה. עוד מוסיף כוח כי ללוף מנומר יש שתי צורות: האחת שצידו הפנימי של המתחל שלה מנומר בכתמים ירוקים, חומים או ארגמניים על רקע של ארגמן כהה או ירקרק; ובשניה הוא ארגמני אחיד, דומה מאוד ללוף ארצישראלי. ויש אף הבדל נוסף: תפרחתו של לוף מנומר יושבת סמוך לקרקע, הכד שבתחתית המתחל נוגע ממש בקרקע; ותפרחתו של לוף ארצישראלי נישאת על עוקץ, בגובה של כ-5 ס"מ מהקרקע. בניגוד לכך כותבים פיינברון ודנין כי: "התפרחת של לוף ארצישראלי מפיקה כרגיל ריח של פירות תוססים, ובאוכלוסיות אחדות ריח של זבל ונבלות". זהרי כותב כי ללוף ארצישראלי "אין ריח דוחה", ואילו ללוף מנומר "ריח דוחה מאוד". אבישי שמידע מסמן במפתו לוף ארצישראלי רק בהרי מרכז הארץ, יהודה ושומרון, משמע שלדעתו כל האוכלוסיות של לוף בצפון הארץ, בגליל ובגולן ובחרמון – שייכות למין לוף מנומר.
מגדלים אותו גם לנוי.
הלופיים הם משפחה טרופית בעיקרה, ומונים בה 100 סוגים ו-2,000 מינים. רבים בה אפיפיטים, ומינים אחדים ידועים בגינת הנוי, במיוחד כצמחי-עציץ בבית. בארץ גדלים בר 4 סוגים עם 11 מינים. בסוג לוף 12 מינים, בארץ 4. מינים אחדים מכונים, בעברית ובלשונות אירופיות, בשם "מטה אהרון", ואילו בערבית "אוזן הפיל" (שם השמור בעברית לסוג אחר, תרבותי, במשפחת הלופיים).
כתב מייק לבנה