מרווה כחולה היא היפה במרוות, ואחד הפרחים היפים בארץ, וכותרתה מציגה שילוב נהדר של כחול עמוק עם חום עדין. זה צמח רב-שנתי גבוה, עד מטר וחצי, מסועף וזקוף, שעיר ודביק. עלי הבסיס גדולים, מגיעים לאורך של 30 ס"מ, נישאים על פטוטרות, שוליהם גלוניים ומפורצים. עלי הגבעול הולכים וקטנים כלפי מעלה, והם יושבים..
מרווה כחולה פורחת מאוחר באביב, באפריל ובמאי. התפרחת מסועפת כמנורה. על כל אחת מזרועות המנורה ערוכים הפרחים בדורים ברורים עם אפקט מרשים (ר' תמונת "מבט מקרוב"). בתוך כל דור צפופים הפרחים, ורווח גדול נותר בין דוּר לדוּר. הפרח גדול, אורכו 3 ס"מ. השפה העליונה קשתית מאוד, ובמצב הנקבי בולטת מתוכה צלקת ארוכה עם קצה שסוע כלשון נחש, צבעה לבן כולו, רק הקצה סגול–כחול בולט. קשה לתאר את שלל גוני הפרח והתאמתם, ולזה בדיוק נועדו התמונות, ואכן התמונות של המרווה הכחולה המצורפות כאן טובות במיוחד, אף שחלקן מגזימות קצת לעבר הסגול, ובמציאות נוטה השפה העליונה יותר לכחול. בהבשלה מתנפח הגביע מעט ופיו נסגר, שומר על הזרעים בתוכו עד הירטבו בגשמי העונה הבאה.
המרווה הכחולה נדירה למדי, גדלה פה ושם בהרים הימתיכוניים משני עברי הירדן, לרוב במפוזר ובפרטים בודדים. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון ומערב אסיה.
מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.
כתב מייק לבנה