צמח חד-שנתי נמוך (15 ס"מ), מסתעף מבסיסו, שכיח מאוד בבר, במעזבות וכעשב-רע בגינות. השם מדמה את צורת הפרח לנזם, נקרא בעבר בשם "נזמית-הבדווית". גבעול מרובע בחתך. העלים נגדיים, שעירים לרוב בשיער קצרצר, רחבים, מקומטים ושקועים לאורך העורקים. העלה עגול, שפתו חרוקה לשיניים מעוגלות. רוב העלים נישאים על פטוטרות, העליונים יושבים ובסיסם לופת את הגבעול, זוג העלים הנגדיים חרוז יחד על הגבעול.
פורח כבר בעיצומו של חורף, מדצמבר עד אפריל. הפרחים מרוכזים בראש הצמח, טבולים בתוך עלים. לפעמים נמסך בעלים אלה מעט צבע סגול, כאילו נזל מהפרחים. הפרח שפתני, מוארך ואלגנטי, שעיר–פרוותי מבחוץ. צבעו ורוד–ארגמן עז, השפה התחתונה בהירה ומנוקדת בנקודות ורודות כהות. צינור הכותרת דק וארוך, ורק לקראת לועו הוא מתרחב כשק (סימן אופייני לכל מיני הסוג). וארינט אלבינו עם פרחים לבנים מופיע בתדירות נמוכה. השפה העליונה חופה על האבקנים, דמותה כקסדה. השפה התחתונה פרושה. הפרח מואבק על-ידי דבורים קטנות ודבורי-דבש.
הפרח בעודו בכפתור נראה ככדור זעיר היושב במרכזו של הגביע, צבעו ארגמני מרוכז מאוד. חלק מהפרחים נותרים במצב זה, אינם נפתחים כלל, ועושים פירות מהאבקה עצמית בפרח הסגור (תופעה המכונה קלייסטוגמיה, היינו האבקה סמויה), וזו אולי הסתגלות לפריחה בעונת הגשמים, כשיש מעט מאביקים והגשם עלול להרטיב את האבקה ולפגוע בחיוניותה .
גדל בבתה, בשדות ובגינות. נפוץ בארץ בכל אזורי החבל הימתיכוני, חודר גם למדבר. צורה ננסית שלו נפוצה גם במרומי החרמון, וזה אחד המינים הימתיכוניים הבודדים הגדלים שם.
תפוצתו העולמית רחבה בארצות הים התיכון וכן צפונה ומזרחה מהן.
בסוג 40 מינים, בארץ 4.
כתב מייק לבנה
על האבקת נזמית לופתת