סביון צהוב הוא צמח חד-שנתי מדברי קטן, זקוף, קירח, מכחיל. הצד התחתון של העלה סגול עז. הגבעולים חלולים, מסתעפים דו-קרנית. העלה שלם, אליפטי מעוגל, משונן קלות באורח בלתי סדיר, בשרני מעט. עלי הגבעול יושבים, בסיסם חובק את הגבעול באוזניות עגולות, גובה הגבעול משתנה מאוד לפי התנאים, מ-15 עד 40 ס"מ. גם יתר המדדים (הסתעפות וצפיפות הענפים, מועד תחילת הפריחה ועוד) מגיבים לתנאי הסביבה ומשתנים משנה לשנה. הצמחים נובטים בנובמבר ומתים באפריל.
סביון צהוב פורח באביב, מרס–אפריל, עיתים מקדים ופורח כבר בינואר. עוקצי הקרקפות ארוכים מהקרקפות. אין הוא מזכיר סביון אביבי בתפרחותיו: הקרקפות קטנות וצרות, לא נפרשות כלל, פרחיהן הלשוניים מעטים, קטנים כמו הצינוריים, לא בולטים או אף חסרים כליל. באוכלוסיות הדרומיות של הערבה ואילת יש לפרטים רבים גם פרחים לשוניים צהובים בגוון מאדים.
סביון צהוב גדל בתנאי מדבר קיצוני וחם, לרגלי סלעים ובערוצים. הוא נפוץ בכל חלקי הנגב, וכן במדבר יהודה ובחבל ים המלח. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות צפון אפריקה ודרום-מערב אסיה, חודרת אף לחבל הטרופי במזרח אפריקה.
הסוג סביון הוא סוג ענק, עתיר-מינים, אחד הגדולים בסוגי הצמחים – מונים בו 2,000 או אף 3,000 מינים. הוא כולל צמחים שונים מאוד זה מזה, ביניהם אפילו עצים ושיחים בשרניים דמויי-קקטוס , אך לכולם מבנה דומה של הפרח והפרי. בארץ יש עוד 5 מינים מהם 4 מינים עשבוניים חד-שנתיים,: סביון אֲבִיבִי שכיח מאוד בכל אזורי הארץ הימתיכוניים; סביון יפו גדל במישור החוף, אנדמי, קרקפותיו גדולות; סביון הָעֲרָבוֹת גדל גם הוא במדבר; סביון פשוט נדיר בארץ, גדל בשדות ובמעזבות, ואף הוא חסר פרחים לשוניים; ומין אחד רב-שנתי סביון הֶהָרִים הגדל רק בחרמון.
מינים אחדים מקובלים כצמחי נוי, מהם הנקראים צִינֶרָרְיָה בפי הגננים.
כתב מייק לבנה