מחיקי העלים יוצאים עוקצי התפרחות, אורכם כמעט כאורך העלים שבקרבתם, זקופים פחות או יותר, מסתיימים בעוקץ-פרח, הקצר מן הגביע, שעליו נישא פרח יחיד. שיני הגביע שוות, איזמלניות, ארוכות פי שניים מצינור הגביע. עלי הכותרת ארוכים כפליים מהגביע, צבעם ורוד-כתום. המפרש ארוך מהסירה והמשוטים, מעורק, לעתים בעל כתם סגול במרכזו.
התרמיל חלק וקירח, מוארך, 3-1 ס"מ אורכו, בקצהו מקור קצר, המכופף כלפי מטה, תפרי הגב ברורים ומכונפים קמעה ויוצרים מבנה בן שלשה מקצועות. הוא מכיל 5-2 זרעים עגולים, אפורים-אדמדמים, מנומרים בכתמים חומים-שחורים. יש הרואים בטופח נאה זן של טופח ריסני, הדומה לו בסימנים רבים, אך כנפי תרמיל הפרי שלו מעוטרים בריסים לבנים.
טופח נאה פורח בחורף ובאביב. הוא מצוי בבתות, שדות וערבות בצפון הארץ, לאורך מישור החוף ובהרי יהודה. תפוצתו העולמית מוגבלת לאגן הים התיכון.
טופח נאה תואר לראשונה בשנת 1872 בספר Flora Orientalis, פרי עטו של המתמטיקאי וחוקר הטבע השוויצרי בואסייה (Pierre Edmond Boissier, 1810-1885). את המין הוא תיאר יחד עם עמיתו לאיסוף צמחי המזרח התיכון, הבוטנאי הצרפתי בלאנש (Emanuel Blanche, 1824-1908).
שם הסוג המדעי Lathyrus, משמעו "אפונה" ביוונית עתיקה. שם המין, marmoratus ("משויש", בלטינית), על שם מפרש התפרחת המעורק כשיש. השם העברי "טופח" נזכר במשנה (ראו "הצמח במקורות" משמאל) ושם זה נזכר לראשונה כשמו של הסוג המוכר לנו כיום במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930).
בישראל נאספו 24 מיני טופח, רובם נדירים, מהם 7 הינם צמחים אדומים בסכנת הכחדה ורק 7 מינים מצויים או נפוצים.
כתב: דרור מלמד
בסוג טופח כ- 160 מינים, בארץ 24, כולם פרט לשניים הם חד-שנתיים, גבוהים ויפים. טופח הוא סוג מגוון, שמיניו שונים זה מזה בגורמים רבים, עד שכל הכללה לגבי תכונות הסוג יש לה חריגים, והספרים כותבים אותה בתוספת "לרוב". ובכל זאת אפשר להבחין מיד שמין בלתי-מוכר הוא כנראה טופח: העלה מנוצה לרוב, מורכב מזוג אחד (לפעמים יותר) של עלעלים. בבסיסו זוג עלי-לואי גדולים, וציר העלה מתמשך בקצהו לקנוקנת. הגבעולים לרוב מכונפים או ממוקצעים. הפרח פרפרני טיפוסי, במינים רבים צבעו כתום–חום בהיר טיפוסי. הוא מפריש צוף ומדיף ריח, ומואבק על-ידי חרקים, בעיקר דבורים. את אבקתו הוא מעביר לחרק בשיטת "משחת-השיניים": 9 אבקנים מאוחים ואחד חופשי, כולם כלואים בתוך הסירה, ובה מצטברת האבקה הבשלה. האבקה מבשילה לפני שהצלקת בשלה לקלוט אבקה. משנעמד חרק על הפרח הוא לוחץ על המשוטים והסירה, ואז דוחף עמוד העלי מעט אבקה דרך סדק שבראש הסירה אל גחונו של החרק. בתוך הסירה נותרת די אבקה כדי להאביק גם את החרק הבא שיבקר בפרח. הפרי הוא תרמיל סרגלי פחוס, רחב בגבו הרבה יותר מאשר בגחונו, נפתח בשתי קשוות. הסוג טופח קרוב לסוגים בקיה ואפון. השם טופח הוא קדום, נזכר 7 פעמים בכתבי חז"ל. היו מכינים מזרעיו גריסים וכן היו אוכלים את זרעיו כשהם מבושלים, כמו עדשים, אך זה נחשב מזון לשעת הדחק. מיני טופח משמשים היום בארץ כגידול חקלאי נדיר לחציר, במעורב עם דגניים. בארצות אחרות הם נחשבים לצמחי מספוא ומרעה חשובים. המין טופח ריחני מקובל מאוד כצמח-נוי מטפס, נקרא גם "אפונה ריחנית".
מיני טופח משמשים למאכל אצל ערביי הארץ, טריים או מבושלים. ברפואה העממית הם נחשבים כתרופה לשלשול, לפצעים בעור הפנים וכממריץ יצירת חלב-אם.
כתב מייק לבנה