שילשון גלומני הוא דגני חד-שנתי, מסועף מבסיסו, נטוי עד זקוף, גובהו 20-10 ס"מ, מזכיר במראהו דגנין. הקנים עדינים, בחלקם התחתון 3-2 מפרקים כהים, כמעט שחורים. נדני העלים עטויי שערות רכות, וכך גם הטרפים. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית ובשפתה גדילים.
התפרחת מכבד מכונס, דמוי שיבולת מוארכת, לעתים מחולקת לאונות, מבריקה בצעירותה. הגדרת המין צריכה להיעשות תוך בידוד השיבוליות ובחינתן בהגדלה. השיבוליות איזמלניות, נישאות בודדות, אך בצפיפות, על עוקצים עדינים, שעירים מעט, מכילות 2 פרחים דו-אבקניים ושריד לפרח שלישי, שהתנוון לכדי עוקץ שעיר וכך על ציר השיבולית שערות זיפיות כסופות, ארוכות, עולות בינות לפרחים. הגלומות בלתי-נשירות, שוות זו לזו בגודלן, ארוכות מהמוצים, איזמלניות, מחודדות, קרומיות, מבריקות, קירחות וקרין משונשן-מחוספס עובר לאורכן, באמצען. למוץ התחתון 2 זיפים עדינים בקצהו ומלען שצבעו חום, כפוף כברך ושזור מתחת לברך, היוצא מאמצע המוץ או מתחת לאמצעו ולפיכך למוץ שלושה תוספתנים זיפיים - מכאן שם הסוג [גם השם המדעי Trisetaria, מיוונית: tries - "שלוש" ומלטינית: seta - "זיף", לאמור: "תלת-זיפי". שם הסוג העברי, שילשון, מופיע לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא ע"י ועד הלשון בשנת תש"ו (1946)]. אורך המוץ כמחצית אורך הגלומות. הזיפים היוצאים מן המוץ אינם בולטים מן הגלומות, והמלען בולט מהן אך במקצת וזהו סימן חשוב להגדרת המין. במבט בוחן על התפרחת ניתן אמנם להבחין בקצות המלענים העדינים בולטים מחלק מהשיבוליות, אולם המראה הכללי אינו של תפרחת ממולענת. שם המין (גם השם המדעי, glumacea, בלטינית: "בעל-גלומות", "גלומני") על שם מבנה השיבולית, שבו הגלומות חופות על הזיפים והמלען, בעוד שברוב מיני השילשון המלענים ארוכים ובולטים באופן ניכר מן הגלומות.
שילשון גלומני פורח באביב. בית גידולו חולות במדבר. הוא צמח נדיר בישראל וגדל אך ורק בחולות צפון הנגב. תפוצתו העולמית מצומצמת למזרח התיכון, ממצרים ועד ללבנון.
שילשון גלומני תואר בשנת 1939 ע"י הבוטנאי הצרפתי, חוקר צמחיית אפריקה, מאירה (René Maire, 1878-1949), אולם הוא תואר לראשונה בשנת 1853 על-ידי הבוטנאי השוויצרי, חוקר צמחיית המזרח התיכון, פייר אדמון בואסייה (P.E. Boissier, 1810-1885), ששייכו לסוג שלשית (Trisetum glumaceum) .
בסוג שילשון יותר מ-15 מינים, בישראל נאספו 5 מינים, חלקם נדירים מאוד.
כתב דרור מלמד