סביון ההרים הוא צמח עשבוני רב-שנתי, העלים אזמליים, מזכירים עלי ערבה. הצמח ענֵף, יוצר גוש ירוק רענן זקוף וגבוה. הוא מסתעף מבסיסו לענפים רבים, זקופים ואלכסוניים, גבעולי הענפים נסתרים בתוך העלוה העשירה.
סביון ההרים פורח מאוחר באביב ובקיץ, מיוני עד ספטמבר. הקרקפות צהובות, פרחיהן הפנימיים צינוריים וצפופים, פרחיהן החיצוניים לשוניים ודלילים. כל הפרחים צהובים, ובמבט שני הם אכן מזכירים את פרחיהם של קרוביו, הסביונים החד-שנתיים. הפרחים הלשוניים ארוכים, וכולם נקביים, מכילים עֱלִי אך לא אבקנים; הצינוריים קצרים, דו-מיניים, מכילים גם עֱלִי וגם אבקנים. בחושך ובגשם נגללים הפרחים הלשוניים אחורה, כלומר שהקרקפת נוהגת ההיפך מכפי שנוהגים פרחים רבים: היא איננה נסגרת אלא דוקא נפרשת בסגריר. הפרח מואבק על-ידי זבובים ודבורים. חפי המעטפת רבים, זקופים, ערוכים בדור אחד, יוצרים גביע, כפופים לאחור בהבשלה.
סביון ההרים גדל בארץ רק במרומי החרמון, ואף שם הוא מוגבל לאתרים מעטים ומצומצמים בשטחם. בתחומי אתרים אלה הוא שכיח מאוד. הוא גדל רק ברום שבין 1,900 מ' לבין 2,300 מ'. תפוצתו העולמית משתרעת בהרים שבארצות שסביב הים התיכון.
הסוג סביון הוא סוג ענק, עתיר-מינים, ובו צמחים שונים מאוד זה מזה, ביניהם אפילו עצים ושיחים בשרניים דמויי-קקטוס , אך לכולם מבנה דומה של הפרח והפרי. פרט למין זה מצויים בארץ 4 מינים עשבוניים חד-שנתיים: סביון אֲבִיבִי שכיח מאוד בכל אזורי הארץ הימתיכוניים; סביון יָפוֹ גדל באזור החוף, עליו בשרניים עבים וקרקפות-פרחיו גדולות, קוטרן עד 3 ס"מ; סביון צָהֹב גדל במדבר, אין לו כלל פרחים לשוניים בקרקפת הפרחים; סביון הָעֲרָבוֹת גדל גם הוא במדבר; סביון פשוט נדיר בארץ, גדל בשדות ובמעזבות, ואף הוא חסר פרחים לשוניים.
מינים אחדים מקובלים כצמחי נוי, מהם הנקראים צִינֶרָרְיָה בפי הגננים.
כתב מייק לבנה