דם-המכבים האדום הוא "פרח אלמוות" – צמח שפרחיו אדומים ואינם דוהים. לכן בא שמו העברי להנציח את זכר המכבים הגיבורים, שדמם נשפך ולא ידהה לעולם. כמו שמסופר באגדה: במקום שנשפכה טיפה מדמם של המכבים צץ ועלה פרח אדום שצבעו אינו דוהה. בעבר קראו בשם דם המכבים לפרח אדום אחר (הנקרא היום דמומית). שמו המדעי של הסוג משמעו "זהוב כשמש", על שם מין אירופי שפריחתו צהובה ומראהו כציור-ילדים של שמש. השם המדעי של המין משמעו "אדום כדם".
המין הגדל בר בארץ הוא צמח עשבוני רב-שנתי מסתעף וזקוף בגובה 40 ס"מ, כולו מכוסה לבד ומלבין. מתחת לפני הקרקע שומר הצמח בקיץ ניצני-התחדשות, ובראשית החורף מתפתחת מהם שושנת של עלים אזמליים תמימי שוליים ולבדיים מאוד. באביב עולים ממנה גבעולים זקופים, שעליהם דומים אך קטנים יותר, והם סורחים על הגבעול. בקיץ מתייבשים כל חלקיו העל-אדמתיים של הצמח.
דם-המכבים האדום פורח באביב, באפריל ובמאי. פריחתו מיוחדת וחריגה במשפחתו. פרחיו זעירים ביותר, ומה שאנחנו רואים כפריחה הן הקרקפות, שכל אחת מהן מורכבת מפרחים רבים, כולם צינוריים, החיצוניים נקביים והמרכזיים דו-מיניים. הפרח הבודד צהוב (!), ומה שבולט לעינינו בצבע אדום הוא עלים קרומיים אדומים (חפים) העוטפים כל אחד מן הפרחים. חפים אלה אינם נובלים, הם שומרים על מרקמם וצבעם, וזה מה שמקנה לפריחה את תכונת ה"אלמוות" שלה. עשרות פרחים יחד מקובצים לקרקפת כדורית בקוטר של 4 מ"מ, ובראש כל גבעול עולות כחצי תריסר קרקפות כאלה. נהוג היה לקטוף גבעולים נושאי קרקפות בשלב שלפני היפתח הפרחים הצהובים, כאשר רק החפים האדומים מתבלטים לעין, לייבש אותם (כשהם תלויים וראשם מטה, למען יתייבשו זקופים) ולהציבם בצנצנת ללא מים. מחשש שמנהג זה יגרום לצמצום אוכלוסיית הצמח הוכרז המין כצמח מוגן, ואסור כיום לקטפו למטרה זו או לכל מטרה אחרת. הזרע קטן, נפוץ ברוח בעזרת ציצית.
דם-המכבים האדום גדל בארץ בפרטים בודדים בדגם מפוזר בבתה ובחורש. הוא נפוץ בעיקר בחבל ההרים הימתיכוניים בקרקעות שונים, חודר גם למישור החוף בסלעי כורכר.
המין אנדמי ללבנט, תפוצתו העולמית מוגבלת לארץ-ישראל, סוריה וטורקיה.
ציור של הצמח הופיע על בול ישראלי ליום-הזיכרון תשי"ד.
בסוג 500 מינים, בארץ מין אחד בר ומין אחד בתרבות – דם-המכבים המחופה Helichrysum bracteatum. זה צמח חד-שנתי קירח, שקרקפותיו גדולות, קוטרן 6 ס"מ, והן מופיעות בצבעים שונים (שהם צבע החפים "בני-האלמוות"): צהוב, כתום, אדום או לבן. מוצאו מאוסטרליה. שימושו מקובל כפרח-נוי בגינה, פרח קטיף ופרח אלמוות.
כתב מייק לבנה