שערות-שולמית מצויות הינו שרך רב-שנתי, יפהפה, עדין ושברירי, גובהו 40-10 ס"מ, ניכר בעליו המחולקים-מנוצים לעלעלים עגלגלים-מעויינים, הנישאים על פטוטריות דקיקות, שונים במראם מאלו של מרבית השרכים בישראל, שעליהם מנוצים לאונות סרגליות. לצמח שורשים שטחיים והוא מתפשט על-ידי קני-שורש שעירים, המכוסים בצפיפות קשקשים חומים.
נוף הצמח הוא צבר של עלים המחולקים לאונות (בשרכים הם מכונים fronds), העולים מקנה-השורש הקצר. עלים אלה קשתיים מעט, אורכם 75-15 ס"מ, מתארם הכללי ביצני-משולש, נותרים יציבים על הגבעול ואינם נושרים. הפטוטרת שחורה-סגולה, מבריקה, בסיסה שעיר ועטוי קשקשים, בדומה לאלה שעל קנה-השורש הזוחל והמשכה קירח, אורכה מגיע עד כדי 20 ס"מ. הטרפים מנוצים בדרך-כלל פעמיים בחציים התחתון ופעם אחת בחציים העליון ל-5-3 עלעלים, הנישאים על פטוטריות מסורגות, נימיות, היוצאות מציר-העלה העדין. הפטוטרת, ציר-העלה והפטוטריות דומים במראם וצבעם. העלעלים ירוקים-בהירים עד ירוקים-מכחילים, קירחים, מעורקים בעורקים צפופים, המסתעפים דו-קרנית על כל פני שטח העלעל. הסתעפות דו-קרנית היא סימן למוצאם הקדום של השרכים. בסיס העלעל דמוי יתד, שוליו תמימים וקצהו דמוי-מניפה, מחולק ל-8-2 אונות קטנות, לעתים חרוקות, או משוננות. צברי המנבגים מסודרים באופן אופייני לשערות-שולמית, בצדו התחתון של קצה אונות העלעלים הרחב (ולא לאורך עורקי האמצע של אונות העלה כברוב השרכים האחרים). שולי קצות העלעלים גלולים מטה ומגנים על צברי המנבגים - מנגנון המהווה תחליף לקשקש או רקמה ייחודית, המגנים על המנבגים בסוגי שרכים אחרים. שולי העלעלים הגלולים צהבהבים-ירוקים בצעירותם והולכים ונעשים חומים עם ההתבגרות.
השרך שערות-שולמית מצויות נפוץ מאוד בכל גלילות ישראל וניתן למצאו בכל עונות השנה במקומות לחים ומוצלים - על סלעים וקירות אבן, במעיינות, בורות מים, מערות ומפלים. תפוצתו העולמית קוסמופוליטית ומשתרעת על פני האזורים הממוזגים בכל היבשות, תוך חדירה גם לאזורים טרופיים.
שערות-שולמית מצויות תואר בשנת 1753 ע"י הטקסונום לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778). שמו המדעי-לטיני של הסוג, Adiantum, מיוונית: adaintos - "בלתי-נרטב", מתייחס לכך שעלי השרך דוחים את טיפות המים. שמו המדעי של המין, capillus-veneris, מלטינית: capillus - "שערה", venereus - "של ונוס", אלת האהבה והיופי במיתולוגיה הרומית, לאמור: "שערות ונוס". מקור שם זה אינו ברור וייתכן שהוא מאזכר את שעירותם של קנה-השורש הזוחל ובסיסי הפטוטרות, אך יש הסוברים כי דווקא הפטוטרות והפטוטריות הנימיות הן ששבו את דמיונם של הקדמונים שהעניקו לצמח את שמו כבר בימי קדם. שמו העברי של הסוג עשה שימוש בשמו המדעי של המין, וכפי שצויין ע"י האקדמיה ללשון: "מאחר שיש מינים נוספים בסוג (בצמחי התרבות) המוכרים גם הם כשַׂעֲרוֹת שׁוּלַמִּית הוחלט לקבוע צירוף זה כשם הסוג". השם "שערות שולמית" כשם השרך הגדל בישראל (ללא הפרדה לסוג ולמין), נזכר לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של האקדמיה ללשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930) והוא וריאציה עברית על שמו המדעי והעממי של המין (באנגלית נקרא הסוג maidenhair - "שערות הנערה"), שכן השולמית היא הנערה היפהפיה המוזכרת בשיר השירים. לפני כן, ניתן לצמח השם התלמודי "יועזר" וכך נזכר ברשימת "הצמחים המצויים בארץ", שערך ישראל איתן, חבר ועד הלשון ומורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים ואשר הופיעה בזכרונות ועד הלשון העברית, מחברת ג, בשנת תרע"ג (1913; על השולמית ועל יועזר ראו משמאל: "הצמח במקורות"). השם שַׂעֲרוֹת-שׁוּלַמִּית מְצוּיוֹת נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
שערות-שולמית מצויות שימש לאורך ההיסטוריה כצמח מרפא. ממנו הוכן סירופ להקלת שיעול בשם קפילייר (Capillaire), שהיה בשימוש עד למאה ה-19. ברפואה העממית באיזורים שונים שמשו משחות ותכשירים על בסיס הצמח להקלה על כאבי ראש, לטיפול במחלות עור שונות, לדחיית טפילי מעיים ועוד.
באופן מסורתי, הסוג שערות-שולמית שייך למשפחה הקרויה על שמו - שערות-שולמית (Adiantaceae), אולם ברשימות הטקסונומיות המובילות אוחדה משפחה זו עם משפחת האברתיים (Pteridaceae).
בסוג שערות-שולמית יותר מ-170 מינים, שערות שולמית מצויות הוא המין היחיד בסוג הגדל בישראל.
כתב דרור מלמד