שעלב מצוי

שעלב מצוי הוא דגני חד-שנתי, לעתים מסועף מבסיסו ולעתים גבעוליו עולים בודדים, קירח, נטוי עד זקוף, גובהו 45-15 ס"מ. הקנים חלקים. נדני העלים קירחים. הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית, נראית כקרועה. טרפי העלים נימיים, גלולים, מצטררים. התפרחת מכבד מכונס דמוי שיבולת ממולענת, ענפיו המועטים קצרים למדי וצמודים לציר התפרחת, עטוי בנדן העלה העליון. זהו סימן מבדיל בין שעלב מצוי לשעלב ארוך, שבו המכבד רחוק באופן ניכר מנדן העלה. השיבוליות דמויות-יתד, פחוסות מצדדיהן, נישאות יחידות על עוקצים קצרים, מתפרקות עם ההבשלה ומכילות 6-4 פרחים חד-אבקניים, רובם פורים, הקיצוניים שבהם מנוונים. הגלומות מחודדות, בלתי שוות, בלתי נשירות. אורך הגלומה התחתונה כעשירית עד מעט פחות ממחצית אורך הגלומה העליונה ולעתים היא מנוונת או חסרה. הגלומה העליונה מחודדת ובדרך- כלל מסתיימת במלען קצר. המוץ התחתון איזמלני, גלדני, אורכו 7-5 מ"מ והוא מסתיים במלען מחוספס, שאורכו פי 3-2 מאורך גוף המוץ. הגרגיר מעורה במוצים.

שעלב מצוי פורח בסוף החורף ובאביב. הוא מצוי בבתות, בינות לסלעים ובבתי גידול יובשניים בכל גלילות הארץ, למעט בדרום הנגב ובערבה. תפוצתו העולמית רחבה ומשתרעת על פני כל היבשות.

שם הסוג העברי, "שעלב", הוא וריאציה על עברות שמו הלטיני-מדעי ,Vulpia, המזכיר את המילה הלטינית: "שועל" (Vulpes). למרבה האירוניה לא בעל החיים שועל מונצח כאן, אלא רופא ורוקח גרמני ובוטנאי חובב בשם וולפיוס(Johann Samuel Vulpius, 1760-1846) , שלכבודו קרא הבוטנאי הגרמני גמלין (Karl Christian Gmelin, 1762-1837),  את הסוג, אותו תיאר בשנת 1805. מין האבטיפוס (הטייפ, type) אותו תיאר גמלין בסוג שעלב הוא שעלב מצוי, אולם למעשה תואר המין לראשונה בשנת 1753 ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית, לינאוס ((Carl Linnaeus, 1707-1778, אשר שייכו לסוג בן-אפר (Festuca myuros). בשם המין, myuros, דווקא כן מוזכר בעל-חיים:  myos ביוונית הוא עכבר ו-oura פירושו זנב וכך myuros הוא "זנב-עכבר", המאזכר את התפרחת דמויית השיבולת המדובללת. כך גם באנגלית, שעלב מצוי קרוי Rattail Fescue - "בן-אפר זנב-החולדה".

השם "שעלב" (מערבית: ת'עלב) חודש ע"י ועד הלשון העברית ומוזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל (שמות המשפחות והסוגים) עברית-לטינית, שיצא לאור בהוצאת ועד הלשון העברית בסיוע מוסד ביאליק שעל-יד הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, ירושלים תש"ו (1946). שם מציינים הכותבים כי "קשה היה לוועדה לגזור שם נוסף מן שועל והיא חידשה - שעלב". מוקדם יותר, טבע איש העליה השניה, פסח אוירבך (1877-1945), מחנך, סופר וחוקר טבע, את השם "זנבאי" כשם הסוג בעברית והוא אומץ ע"י הפרופ' אלכסנדר איג, מיכאל זהרי ונעמי פינברון במהדורה הראשונה של מגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל" (תרצ"א, 1931), אולם במהדורה השניה של מגדיר זה שהופיעה בתש"ח (1948) כבר נקרא הסוג בשמו הנוכחי - "שעלב".

שם המין העברי, "מצוי", נזכר לראשונה ב"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", הנ"ל (תרצ"א, 1931) ובשמו העדכני, "שעלב מצוי", הובא במהדורה השניה של מגדיר זה (תש"ח, 1948), נזכר ב"פלורה פלשתינה" (1986) ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).

בסוג שעלב כ-25 מינים, 8 מהם נאספו בישראל, רובם נדירים.

כתב: דרור מלמד