גרימיה שעירה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

גרימיה שעירה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Grimmiaceae, יוצר כריות עגולות, צפופות, אפרפרות, המזכירות פרוות עכבר. הגמטופיט ירוק-חום, גובהו עד 2.5 ס"מ. הענפים מתפצלים לעתים פעם אחת באופן דו-קרני, חלקם התחתון, צימוח מהעונות הקודמות, מרקיב ומנוון ורק החלק העליון, המתארך בעונה הנוכחית, מוריק בלחות. העלים רעופים בטחב היבש ומתפשקים מעט בלחות, נוטים מעלה בזוית חדה, קעורים. הטרפים דמויי-ביצה הפוכה, כאשר חלקו העליון של הטרף, מעל אמצעו, רחב יותר מבסיסו וקצות העלים מעוגלים-קהים, מסתיימים במלען שקוף-לבנבן, כמעט חלק, אורכו כאורך גוף הטרף או יותר. אורך העלים 2.5-1.5 מילימטר, כולל המלען. לעלים התחתונים מלענים קצרים יותר. עורק האמצע נמשך עד קצה הטרף, אך אינו בולט ממנו. רקמת הטרף עשויה כולה שכבת תאים אחת (להבדיל מאחדים ממיני הגרימיה המצויים יותר בישראל שרקמת הטרף שלהם דו-שכבתית, לפחות בחלקה), שולי הטרפים פרושים. תאי בסיס הטרף מלבניים-קצרים שקופים למדי, תאי שאר רקמת הטרף מרובעים, קטנים, דפנותיהם מעט גלוניות, עבות, לעתים בשולי הטרף - בשני השלישים העליונים - התאים גדולים יותר ויוצרים מעין גבול ניכר. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים נפרדים אך סמוכים זה בצד זה, במערך הרבייה (gametoecium, מכלול האיברים הזכריים והנקביים והחפים העוטפים אותם). מערך מעין "חד-ביתי" זה, המצוי במיני טחבים אחדים, קרוי paroicous. המנבגים שקועים בעלווה ואינם בולטים כמעט על פני הגמטופיט, סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחים במכסה וכך משתחררים הנבגים. קופסית המנבג (capsule) ביצנית, תפוחה מעט בצדה האחד, חלקה, ירוקה, בראשה מכסה מנבג (operculum) פטמתי, נישאת על זיף (seta) קצרצר, אורכו כמילימטר אחד, מעוקל במקום מפגשו עם הקופסית, מאוחה לבסיס הקופסית באופן א-סימטרי, חפוי לפחות בחציו בנרתיקון (vaginula, נדן העוטף את בסיס הזיף, המתפתח מבסיס הארכגון). במנבגים הצעירים ניתן להבחין במצנפת (calyptra) חרוטית צרה ומוארכת, החופה על מכסה המנבג. המצנפת היא שארית הפלואידית מרקמת הארכגון, המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו. עם ההבשלה, בסיס המצנפת נבקע בסדק יחיד (מצנפת "כבונה", cucullate) והיא נושרת וחושפת את מכסה המנבג. בפי-המנבג (peristome) טבעת אחת (haplolepidous) בת 16 שיניים מנוקבות ומפורצות בראשן, אדומות-כהות.

גרימיה שעירה דומה לגרימיית ארם-נהריים ולעתים שתיהן גדלות באותו בית גידול. ניתן להבחין בין המינים על פי הסימנים הבאים: בגרימיה שעירה שולי העלים שטוחים, העלים החופים על זיף המנבג (perichaetial leaves) חסרי תאים שקופים בבסיסם, קופסית המנבג אינה סימטרית ותפוחה בצד אחד והיא חלקה, זיף המנבג מעוקל, המצנפת כבונה ומכסה המנבג מקורי-קצר, בעוד שבגרימיית ארם-נהריים שולי העלים גלולים, בבסיס העלים החופים על זיף המנבג אזורים שקופים ניכרים, קופסית המנבג סימטרית ומפוספסת, זיף המנבג ישר, המצנפת צנופה (mitrate, נבקעת במספר סדקים) ומכסה המנבג פטמתי.

תקופת צמיחתה של גרימיה שעירה בישראל קצרה ומוגבלת לחודשי החורף, כשהלחות גבוהה באזורי גידולה. מנבגים ניתן למצוא באמצע חודש מרץ.

גרימיה שעירה נדירה בישראל, גדלה במדבר יהודה ובהר הנגב על סלעים ואבנים ועל אדמת לס. תפוצתה העולמית משתרעת בדרום-מערב ומזרח אסיה, אגן הים-התיכון, אירופה וצפון-אפריקה.

גרימיה שעירה תוארה בשנת 1806 על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) השוויצרי-גרמני ברידל (Samuel Elisée von Bridel-Brideri 1761-1828).

שמו המדעי של המין, crinita, מלטינית:  "שעירה" (crinis - "שיער"; מכאן השם העברי שאינו רשמי), מאזכר את המראה השעיר של מלעני העלים. שמו המדעי של הסוג, Grimmia, ניתן על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים"). הדוויג קבע את השם גרימיה, על-פי השם שטבע הבוטנאי הגרמני ארהרדט (Jakob Friedrich Ehrhart, 1742 -1795), לכבודו של הרופא והבוטנאי הגרמני גרים (Johann Friedrich Karl Grimm, 1737–1821).

בסוג גרימיה כ-260 מינים. בישראל נאספו 8 מינים.

 כתב: דרור מלמד

 * תודה לד"ר רזי הופמן על עזרתו באיתור המין בהר הנגב