עטיינית ארוכה היא דגני חד-שנתי, שרוע, מסתעף רדיאלית מבסיסו, חלקי הקנים התחתונים צמודים לקרקע וחלקיהם העליונים עולים נטויים לגובה 40-5 ס"מ. הקנים גליליים, דקים ואשונים, עשויים מספר פרקים שביניהם מפרקים מעובים, עטויי שערות עדינות. נדני העלים אינם מורחבים ועוטפים בצמידות את פרקי הקנים, לעתים שוליהם שעירים. הלשונית שבין הנדן לטרף עשויה גדילי שערות. טרפי העלים קצרים למדי, איזמלניים-משולשים, מחודדים, מעורקים, שעירים. התפרחת מכבד צפוף דמוי-שיבולת גלילנית ארוכה (מכאן שם המין העברי), צרה וזיפנית למראה, בראש הקנה, העטוף בנדן העלה העליון בתחילת הפריחה ומתרחק ממנו עם התארכות התפרחת. אורך התפרחת 8-3 ס"מ ורוחבה עד 0.7 ס"מ. השיבוליות יחידניות, אורכן 4-2 מ"מ, הן מרובות, רעופות בצפיפות זו על גבי חברתה לאורך ציר התפרחת, יושבות או נישאות על עוקצים קצרצרים, ביצניות, פחוסות מצדדיהן ובהן פרח דו-מיני, תלת-אבקני, יחיד, אורך המאבקים 2-1 מ"מ. הגלומות קרומיות, איזמלניות-מחודדות, קרין עובר לאורכן, הן שעירות בשוליהן ולאורך הקרין ומסתיימות, לפחות הגלומה העליונה, בחוד קצר, שאורכו 2-1 מ"מ. אורך המוץ התחתון כאורך הגלומות, הוא קרומי, קהה בקצהו ומסתיים בחוד קצר. המוץ העליון קטן יותר וקהה. הגרגיר חופשי בין המוצים, ביצני, חום כהה. מבנה הגלומות וגודל המאבקים הם סימנים חשובים להבדלה בין עטיינית ארוכה למין הקרוב מאוד, עטיינית דקה. באחרונה, אורך המאבקים אינו עולה על 1 מ"מ, הגלומות אינן מסתיימות במלען קצר והתפרחת אינה נראית זיפנית במבט צד.
עטיינית ארוכה פורחת באביב ובסתיו. בית גידולה שלוליות חורף, גדות נחלים ואדמות סחף. היא נדירה בישראל וגדלה בבקעת בית-נטופה וככל הנראה גם בחרמון. בעבר גדלה גם בעמק יזרעאל, עמק עכו ובאתרים נוספים, אך נכחדה מהם ונחשבת כצמח "אדום", הנמצא בסכנת הכחדה. תפוצתה העולמית משתרעת במזרח אירופה ובצפון-מערב אסיה.
עטיינית ארוכה תוארה בשנת 1821 ע"י הרופא והבוטנאי הגרמני טריניוס (Carl Bernhard von Trinius, 1778-1844). שם הסוג המדעי, Crypsis, מיוונית: krypsis - "להסתיר", "להחביא", מאזכר את עובדת היות בסיס התפרחת ברוב מיני הסוג עטוף (עטוי) בנדני העלים העליונים. יש לשים לב כי בעטיינית ארוכה אין הנדן מורחב ואינו עוטה את התפרחת הבשלה. השם העברי עטיינית (במקור: "עַטְיָנִית") נטבע ע"י פסח אוירבך (1877-1945), איש העלייה השנייה, מחנך, סופר וחוקר טבע ושותפו של מרדכי האזרחי לחיבור "ילקוט הצמחים" שיצא בשנת תר"ץ (1930) ע"י ועד הלשון העברית (בו עדיין לא נכללה העטיינית). השם עטיינית נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1921) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים.
שם המין המדעי, acuminata, מלטינית: "מחודד", מאזכר את מבנה הגלומות והמוצים בשיבולית. שם המין עֶטְיָנִית אֲרֻכָּה נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג עטיינית 9 מינים מוסכמים, בישראל נאספו 7 מינים, רובם נדירים, 2 מהם הינם מינים אדומים, הנמצאים בסכנת הכחדה.
כתב: דרור מלמד