זיפנוצה חבוי

זיפנוצה חבוי (דשא קיקויו) הוא עשב רב-שנתי צהבהב-ירוק, השולח שלוחות וקני שורש אשר יוצרים משטחי דשא צפופים. מוצאו של עשב הקיקויו הוא באזורים ההרריים של מזרח אפריקה, אך כיום הוא נפוץ במקומות רבים בעולם כתוצאה מהכנסתו כמשטחי דשא וכעשב למספוא בחלקים נוספים של אפריקה ובאירופה, אמריקה, אוסטרליה ואסיה.

קיקויו מתפשט באמצעות מספר רב של שלוחות גדולות, בשרניות, זוחלות וקני שורש אשר לעיתים מגיעים לאורך ולעומק של 2 מ' או יותר. השלוחות מפתחות שורשים בקלות בכל מפרק, ומייצרות ענפים עליונים חזקים בעלי אורך של 60 ס"מ. לכן נחשב עשב קיקויו למאכלס מצוין ולמייצב של הקרקע.

רוחב העלים הוא מספר מילימטרים ואורכם תלוי במידה רבה בטיפול. בדשא המכוסח לעיתים קרובות, אורכם 3-5 ס"מ בלבד, אך כאשר הדשא אינו מכוסח הם יכולים להגיע לאורך של 20 ס"מ. בשטחים כאלה השלוחות נוטות לצמוח כלפי מעלה.

השם המדעי של המין, "חבוי",  מתייחס לפרחים. השיבולים קטנות מאוד ומכילות 3 שיבוליות בלבד. בדרך כלל אורך הזירים של האבקנים הוא 2-3 ס"מ וצבעם לבן בוהק. הם נראים בבירור מעל העלים בדשא שכוסח, במהלך חודשי האביב והקיץ, אך ישנם זנים בהם התפתחות המאבקים נעצרת, והם עקרים זכרית ומתפקדים כצמחים נקביים.

זרעי קיקויו נובטים בקלות ועוזרים להתפשטות הצמחים, אשר עשויים להפוך במהרה לפולשניים. אולם, במזג האוויר הישראלי דרושה השקיה על מנת לקיים אותם במהלך הקיץ.

עשב קיקויו הינו צמח חסון העמיד במגוון רחב של תנאי מזג אוויר וקרקע, כולל מליחות בינונית וחומציות קיצונית. נעשה בו שימוש כצמח למרעה, הודות לקצב צמיחתו המהיר ומערכת השורשים המפותחת וכן הודות לערכו התזונתי הגבוה: קיקויו הוא עשב בעל ערך תזונתי גבוה, עשיר בחלבון, עני בסיבים וטעים.

זיפנוצה חבוי תואר לראשונה בשנת 1903. השם "עשב קיקיו" ניתן לו מכיוון שהוא נאסף בשנת 1911 בגדות אגם נאיבשה, שהיה אז בשטחו של שבט הקיקויו, שהוא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בקניה. עשב קיקויו הוחדר לאזורים אחרים של מזרח ודרום אפריקה כעשב לשדות מרעה, ומשם לשאר חלקי העולם. אופיו הפולשני הובחן לראשונה בקליפורניה, ומאוחר יותר באוסטרליה וניו-זילנד, וכן באזורים סובטרופיים אחרים ברחבי העולם.

האבקה של מין זה אלרגנית וגורמת לתופעות אלרגיה בחודשי האביב והקיץ. מבחינה זאת יש יתרון לזנים העקרים זכרית שאינם מפזרים אבקה.

כתב עמרם אשל