תודרה רפואית

תודרה רפואית היא צמח חד-שנתי, ירוק או מאפיר, זקוף, גובהו 60-30 ס"מ, על-פי רוב עטוי זיפים. הגבעולים מכוסים שערות זיפניות הנוטות כנגד כיוון צמיחת הגבעול, מסתעפים בחלקם העליון לענפים קצרים. עלי הבסיס מסודרים כשושנת והם הראשונים לנבול. הם בעלי פטוטרות ניכרות, גזורים-מנוצים, האונה הקדמית רחבה, קהה, לעתים משוננת באופן בלתי-אחיד והאונות הצדדיות מתחדדות. עלי הגבעול מסורגים, בעלי פטוטרות, שסועים-גזורים, האונה הקיצונית ארוכה וגדולה משאר האונות, דמוית-רומח. העלים העליונים ביותר יושבים על הגבעול ללא פטוטרות, דמויי רומח, תמימים. העלים קרחים, או שעירים בדלילות.
התפרחת אשכול צפוף בראשי הגבעולים, המתארך עם ההבשלה, בדומה למיני מצליבים שונים, כך שבעוד הפרחים התחתונים מבשילים לכדי פירות מפותחים, עדיין ראשי הגבעולים נושאים פרחים. הפרחים קטנים, נישאים על עוקצים קצרים, מכילים 6 אבקנים ועמוד עלי קצר שבראשו צלקת דמויית-כיפה, מחולקת עדינות לשתי אונות. עלי הגביע זקופים, שעירים, מוארכים, מעוגלים בקצותם. עלי הכותרת צהובים-חוורים, ארוכים מעט מהגביע, קהים-קטומים.

הפירות דמויי-חרוט צר ומוארך, אורכו 2-1 ס"מ, המצטרר בהדרגה ומסתיים בעמוד עלי קצר שבראשו מובחנת הצלקת. הפירות עטויי זיפים או קרחים, הדוקים לגבעול התפרחת, נישאים על עוקץ עבה, קצר וזקוף שעוביו כמעט כעובי הפרי. זהו סימן חשוב להגדרת המין, המבדיל אותו משאר מיני התודרה, שלהם פירות נטויים כלפי מעלה, מפושקים או כפופים. הפרי קציץ, הנפתח בשתי קשוות מוצקות ולו 2 מגורות הנפרדות זו מזו על ידי מחיצה קרומית. הזרעים קטנים, מוארכים, כתומים-חומים.

תודרה רפואית פורחת באביב. היא נדירה למדי בישראל וגדלה בקרקעות כבדות בצפון הארץ. תפוצתה העולמית משתרעת באירופה ובצפון אפריקה ומשם התפשטה לכל היבשות.

היוונים הקדמונים האמינו כי לתודרה הרפואית  סגולות רפואיות נרחבות והיא מהווה אנטידוט - תרופה נוגדת לכל הרעלים (מכאן שם המין. גם השם המדעי, officinale – מלטינית: "נמכר בחנויות" והכוונה לתרופה הנמכרת בבתי מרקחת). ברפואה העממית משתמשים במיצוי מתודרה רפואית להקלה על כאבי גרון והרעלות קיבה. תודרה רפואית משמשת כתוסף מזון וכתבלין ברחבי אירופה ויש המגדלים אותה כירק חקלאי. גם בפולקלור של ארץ ישראל לא נכחד מקומה של התודרה. רופא מוסלמי ירושלמי בן המאה העשירית בשם אלתמימי מתאר את השימושים שעשו תושבי הארץ בתודרה (אם כי ככל הנראה אין המדובר דווקא בתודרה רפואית): "זה הירק - העלים שלו נאכלים באלשאם , מבושלים בשמן אנפאק [שמן המופק מן הזיתים הירוקים שעדיין לא הבשילו. מקור השם יווני - anfa kinon - והוראתו : "תוצר פרי בוסר"] ומלח , כפי שנאכלים כל ירקות הבר ואז חריפותם מתמעטת. ויש אנשים באלשאם המכינים ממנו תערובות עם החובצה ויש שאוכלים אותו עם שמן. וסגולתו היא חימום הקיבה והרחקת הגזים, המסת הליחה הלבנה הגסה, הורדת הווסת ופתיחת עצירויות". גם אבן אלביטאר, בן המאה ה-13, רופא ספרדי מגדולי הרופאים של ימי הביניים, הזכיר את "אלתודרא" בקשר לאזורנו: "וצמח זה ידוע בירושלים ובמחוזותיה". המלומד המוסלמי בן המאה ה-11 אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני בחיבורו הרפואי ציין ש"לצמח הנקרא בסוריה תודרא זרעים הדומים לגרגיר, ויש כמה מינים שלו וקצתם בעלי חריפות" (מתוך: א"י וסוריה עפ"י תיאורו של אלתמימי, מאת זהר עמר וירון סרי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד). גם שמידע מציין כי צמחי התודרה מדיפים בהפצעם ריח צנון חריף, המשמש כהגנה כימית מפני מכרסמים. ריח זה אהוב על האדם ועלי הצמח הצעירים משמשים לתיבול ולהכנת סלט (אבי שמידע, צמחי ארץ ישראל, לקסיקון מפה, 2005).

תודרה רפואית תוארה בשנת 1772 ע"י חוקר הטבע והרופא האוסטרי סקופולי (Giovanni Antonio Scopoli, 1723-1788) , אולם המין תואר לראשונה בשנת 1753 ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), ששייכו לסוג אריסימון (Erysimum officinale).

שם הסוג המדעי, Sisymbrium, הוא עתיק יומין ושימש ביוונית עתיקה לתיאור צמחים שונים. השם "תודרה" מקורו מסורית וחדר לשימוש עממי בערבית. השם "תודרה", כשמו העברי של הצמח, נזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ ישראל בהוצאת ועד הלשון העברית שיצא לאור בשנת תש"ו (1946), שם הוא מופיע בהגייה: "תּוּדָרָה" שאח"כ שונתה ל"תֻּדְרָה".

בסוג תודרה יותר מ-40 מינים, 7 נאספו בישראל, רובם נדירים.

כתב דרור מלמד