תודרה דמשקאית היא צמח חד- או דו-שנתי, זקוף, גובהו 60-30 ס"מ, עטוי זיפים דלילים. הגבעולים מכוסים שערות זיפניות הנוטות כנגד כיוון צמיחת הגבעול, מסתעפים מעט בחלקם התחתון, סמוך לבסיס הצמח.
לעלי הבסיס פטוטרות ניכרות וטרפיהם מחולקים-מנוצים, עשויים 3-4 זוגות של אונות צדדיות משולשות-משוננות ואונה קיצונית, הגדולה בהרבה מיתר האונות, מוארכת, ביצנית-משולשת, ראשה קהה או מחודד. עלי הגבעול קטנים יותר ולהם פחות אונות צדדיות ולעתים הגבעולים חסרי עלים בחלקיהם העליונים.
התפרחת אשכול צפוף בראש הגבעול, המתארך במשך עונת הפריחה, בדומה למיני מצליבים שונים, כך שבעוד הפרחים התחתונים מבשילים לכדי פירות מפותחים, עדיין ראשי הגבעולים נושאים פרחים. הפרחים קטנים, נישאים על עוקצים קצרים, מכילים 6 אבקנים ועמוד עלי קצר שבראשו צלקת דמויית-כיפה. עלי הגביע מוארכים, אורכם 4-2 מ"מ, שעירים בצפיפות, קהים. ארבעת עלי הכותרת צהובים, ארוכים מעט מהגביע ומגיעים לכדי 7-3 מ"מ, ביצניים.
הפירות גליליים, אורכם 8-5 ס"מ, עטויי זיפים דלילים, הניכרים יותר בפרי הצעיר אך נותרים גם על פני הפירות המבשילים, מסתיימים בגולה קטנה שהיא, למעשה, שאריתה של הצלקת. הפירות נישאים על עוקצים קצרים, אורכם 1-0.5 ס"מ, עוביים כעובי הפרי והם ניצבים בזווית חדה או מפושקים, כך שבצמח אחד ניתן למצוא לאורך הגבעול פירות בתנוחות משתנות. עובי העוקץ, והפרי הארוך והשעיר הם סימנים חשובים להבדלת המין משאר מיני התודרה. הפרי קציץ, הנפתח בשתי קשוות מוצקות ולו 2 מגורות הנפרדות זו מזו על ידי מחיצה קרומית. הזרעים קטנים, מוארכים או סגלגלים, צהבהבים-חומים, מסודרים בשורה לאורך המחיצה.
תודרה דמשקאית פורחת בחורף ובתחילת האביב. היא נדירה בישראל ונאספה בשדות הרי יהודה, במדבר יהודה ובהר הנגב ומוכרת פה ושם גם מצדי דרכים באזור תל-אביב וירושלים. תפוצתה מוגבלת לאזורנו הקרוב: ישראל, לבנון, סוריה וירדן.
תודרה דמשקאית תוארה בשנת 1859 ע"י הבוטנאי השוויצרי בואסייה (Pierre(Edmond Boissier, 1810-1885, חוקר צמחיית המזרח התיכון, שאסף את הצמח בסוריה ומכאן שם המין (השם המדעי, damascenum, מלטינית: "מדמשק", "דמשקאי").
שם הסוג המדעי, Sisymbrium, הוא עתיק יומין ושימש ביוונית עתיקה לתיאור צמחים שונים. השם "תודרה" מקורו מסורית וחדר לשימוש עממי בערבית. השם "תודרה", כשמו העברי של הצמח, נזכר לראשונה ב"מילון לצמחי ארץ ישראל" בהוצאת ועד הלשון העברית שיצא לאור בשנת תש"ו (1946), שם הוא מופיע בהגייה: "תּוּדָרָה" שאח"כ שונתה ל"תֻּדְרָה".
בסוג תודרה יותר מ-40 מינים, 7 נאספו בישראל, רובם נדירים.
כתב: דרור מלמד