בר-דרבן הסירה הינו צמח עשבוני חד-שנתי, עטוי שערות הדוקות, לעתים עם שערות בלוטיות מפושטות צהבהבות, יש והוא מקריח, נטוי עד זקוף, גובהו 50-10 ס"מ. הגבעול אשון, מסתעף לענפים מסורגים, מפושקים, אשונים, הקיצוניים עדינים. העלים מסורגים בדלילות לאורך הגבעולים והענפים, העלים התחתונים צפופים יותר, בעלי-פטוטרות והעליונים כמעט יושבים, עם התבגרות הצמח ולפני הפריחה נושרים רוב העלים. הטרפים קטנים, גזורים לאונות סרגליות-צרות, המסתיימות בחוד קצרצר. התפרחות פרחים יחידים, נישאים בראשי הגבעולים. בר-דרבן הסירה ניכר בפרחיו הייחודיים. הכותרת בלתי-נכונה, בת 5 אונות - האחת פונה כלפי מעלה וארבע הנותרות פונות מטה. האונה העליונה ארוכה מחברותיה, מקופלת בהדרגה לכדי צינור גלילי-חרוטי שקצהו קהה ומסתיים בדרבן-צופני קצר, גלול לאחור, מזכירה כובע של ליצן. בסיס צינור האונה מקושת לפנים ומסך על אונות הכותרת התחתונות. אלו ערוכות בזוגות - שתי אונות האמצע משולשות-מתחדדות ושתי האונות הצדדיות ביצניות-רחבות, קהות, מופרדות מאונות האמצע במפרץ צר. צבע הכותרת לבן, צהבהב או לילך, לעתים שולי אונות-הכותרת מנוקדים בסגול. הגביע שעיר, צבעו כצבע הכותרת. על אונת הכותרת העליונה חופה אונת הגביע העליונה ככובע, העוטף את האונה על דורבנה, שאר ארבע אונות הגביע סרגליות, במרכזן עובר פס ירוק-שעיר, פרושות מתחת לאונות הכותרת התחתונות. האבקנים מרובים, הזירים מעובים והמאבקים עבים וקצרים, כהים או צהובים, בהתאם להבשלת האבקה. השחלה עילית, עשויה עלה שחלה אחד ובו ביציות רבות, ממנה עולה עמוד-עלי יחיד, בקצהו צלקת דו-אונתית. פרחיו של בר-דרבן הסירה הם פרוטנדריים (protandrous) - האבקנים מבשילים בהם לפני הצלקות, על-מנת למנוע האבקה עצמית. כאשר הצלקות מבשילות, מתכופפים זירי האבקנים מטה, או הצידה, בעוד עמודי-העלי נותרים זקופים. באופן זה נוצר מרחק של כחצי ס"מ בין המאבקים לצלקות. מחקרים הראו כי ההאבקה נעשית על-ידי חרקים. נמצא כי דבורים מסוג מסויים (בומבוס הגינות, Bombus hortorum), מאביקות את המין בר-דרבן הסירה, בעוד מינים קרובים (למשל בומבוס השדות, Bombus agrorum) מאביקים רק מיני בר-דרבן שלהם דורבן זקוף (1).
בר-דרבן הסירה נדיר מאוד בישראל ולאחר שלא נצפה שנים רבות, נמצאה אוכלוסיה שלו באביב 2020 במזרח גוש-עציון, על-ידי פרופ' אבי-שמידע, אהד בנימיני ועפרה פרידמן. בית גידולו ערבות הרריות, בהר הנגב, הרי יהודה והחרמון. תפוצתו העולמית מוגבלת לטורקיה, סוריה, לבנון, ירדן וישראל.
בר-דרבן הסירה תואר בשנת 1913 ע"י הבוטנאי האוסטרי שרדינגר (Rudolf Joseph Carl Schrödinger, 1857-1919). למעשה, תואר המין לראשונה בשנת 1849, על-ידי חוקר צמחיית המזרח התיכון, הבוטנאי השוויצרי בואסייה (Pierre Edmond Boissier, 1810-1885), ששייכו לסוג דורבנית. שם הסוג המדעי, Consolida, מלטינית: "להקשיח", הינו שם עתיק יומין לצמח לא ידוע, שאומץ על-ידי הבוטנאי השוויצרי דה קנדול (Augustin Pyramus de Candolle, 1778-1841), שתיאר בשנת 1817 את הקבוצה כסקציה בסוג דרבנית (Delphinium sect. Consolida). בשנת 1822 העלה הרוקח והבוטנאי הבריטי גריי (Samuel Frederick Gray, 1766-1828) את הקבוצה לדרגת סוג עצמאי - בר-דרבן (Consolida). שמו המדעי של המין, scelroclada, מיוונית: skleros - "אשון", "קשיח", klados - "גבעול", לאמור "אשון-גבעולים".
שמו העברי של הסוג, בר-דרבן, מאזכר את הדרבן המאפיין את מיני הסוג, נזכר לראשונה בכרך הראשון של ה"פלורה פלסטינה", אותו ערך פרופ' מיכאל זהרי בשנת 1966. לפני כן, נכלל המין, שנמצא באדום ובמואב, אך לא בתחומי ישראל, במהדורה השניה של המגדיר לצמחי ארץ-ישראל, מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שראתה אור בשנת תשי"ג (1953), כשהוא משוייך לסוג דורבנית. שם נכתב כי "הדורבן עשוי בדמות סירה וקצהו מגולל", מכאן שם המין העברי. השם בַּר-דָּרְבַּן הַסִּירָה נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג בר-דרבן יותר מ-50 מינים, בישראל נאספו 5 מינים, רובם נדירים ונחשבים צמחים אדומים, הנמצאים בסכנת הכחדה.
כתב: דרור מלמד