אנטוסתודון גמוד-שיניים

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

אנטוסתודון גמוד-שיניים הוא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת החבליליים (Funariaceae), ניכר במנבגים זקופים, אגסיים-מוארכים, יוצר גושים קטנים. הגמטופיט ירוק בהיר, נעשה צהוב-חיוור עד חום בהתייבשותו, גובהו עד 3 מ"מ. העלים רעופים זה על גבי זה, מעט קעורים, דמויי-מרית, או ביצניים, מסתיימים בקצה מחודד, עורק האמצע מסתיים על-פי רוב בערך באמצע הטרף, אך יש והוא ארוך יותר. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים נפרדים על אותו פרט, במעין מערך "חד-ביתי" (autoicous).
קופסית המנבג (capsule) סטגוקרפית (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחת במכסה וכך משתחררים הנבגים ומופצים ברוח. היא  דמויית-אגס מוארך, סימטרי, הפוך, זקוף, נישאת בקצה זיף זקוף, אורכו כ-7 מ"מ, צהבהב-אדמדם. חלקה העליון של הקופסית כמעט כדורי וחלקה התחתון - צוואר הקופסית - אורכו לפחות כמחצית אורך הקופסית, הולך ומצטרר עד שהוא מתמזג עם הזיף. בהתייבש הטחב מתארך החלק הכדורי של הקופסית ונעשה לעתים כמעט גלילי. המנבגים הופכים חומים-אדמדמים עם הבשלתם. בראש הקופסית מצנפת (calyptra) גדולה, קרומית, חלקה, דמויית-מקור צר וארוך, היוצא מבסיס חרוטי נפוח, נסדקת מבסיסה ונושרת עם ההבשלה, תוך שהיא חושפת את מכסה המנבג. לעתים מוצאים את המנבגים כשהמצנפת זקופה לראשם ולעתים היא נוטה הצידה. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. מכסה המנבג (operculum) קמור. עם נשירת מכסה המנבג נפערת הקופסית, וחושפת פי-מנבג (peristome) בלתי-מפותח, שבו שיניים קצרצרות, נשירות, העשויות מ-3-1 פרקים זעירים (מכאן שמו העברי של המין, שאינו רשמי). מבנה פי-המנבג שבו טבעת השיניים יושבת מתחת לשפת הפה, הוא שהקנה לסוג את שמו, Entosthodon, מיוונית: entosthi - "בתוך", odon  - "שן", לאמור: "שיניים פנימיות".
אנטוסתודון גמוד-שיניים דומה מאוד לאנטוסתודון מצטרר ונבדל ממנו בפי-המנבג שבו השיניים כמעט שאינן מובחנות ובעורק האמצע שבעלים, שאינו מגיע לקצה הטרף. כמו כן, בהגדלה מיקרוסקופית ניתן להבחין שתאי הטרף אחידים עד לשוליים, בעוד שבאנטוסתודון מצטרר שורת התאים הקיצונית עשויה תאים מוארכים המהווים מעין גבול מובחן. סימן שדה נוח להבדלה בין המינים הוא צבע השורשים-הדמויים (ריזואידים, rhizoids), שבאנטוסתודון מצטרר הם אדומים-סגולים ובכל שאר המינים המקומיים, בכללם אנטוסתודון גמוד-שיניים, הם חומים.
הסוג אנטוסתודון קרוב מאוד לסוג חבליל (Funaria) ויש הכוללים אותם כסוג אחד, אולם מיני הסוג שונים ממיני הסוג חבליל בכך שקופסית המנבג סימטרית ונישאת על זיף זקוף ובהיעדר פריסטום (פי-מנבג), או שפי-המנבג עשוי טבעת שיניים אחת ולא טבעת כפולה, כבמיני החבליל.
כרוב הטחבים בישראל, תקופת צמיחתו של אנטוסתודון מצטרר קצרה ומתמשכת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (מרץ-אפריל). מנבגים בשלים ניתן למצוא בסוף החורף ובתחילת האביב (בחודשים פברואר-מרץ).
אנטוסתודון גמוד-שיניים מצוי פה ושם לאורך הארץ, מן החרמון ועד למרכז הנגב, לעתים במקומות יבשים שבהם אזורים לחים נקודתיים, כגון מעיינות במדבר. בית גידולו קרקעות סידניות, על פני סלעים ולמרגלותיהם ובפתחי מערות. תפוצתו העולמית באגן הים-התיכון, דרום-מערב אסיה, דרום אירופה וצפון אפריקה.
אנטוסתודון גמוד-שיניים תואר בשנת 1849 על-ידי הרופא הצבאי, המיקולוג (חוקר פטריות) והבריולוג (חוקר טחבים) הצרפתי מונטן (Jean Pierre François Camille Montagne, 1784-1866). הוא קרא את המין, ,duriaei לכבודו של איש הצבא והבוטנאי הצרפתי דורייה (Michel Charles Durieu de Maisonneuve, 1796-1878). (הערה: בפלורה פלסטינה וכן בפרסומים אחדים מאויית שם המין durieui, אולם הכתיב הנכון והמוסכם וכך הוא גם מופיע בתיאורו של מונטן, הוא duriaei).
בסוג אנטוסתודון  קרוב ל-120 מינים, בישראל נאספו 6 מינים, אחד מהם משויך לעתים לסוג אחר - חבלילית (ראה: חבלילית ברבורית).

כתב: דרור מלמד