סלולית עבת-שוליים

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

סלולית עבת-שוליים היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), קטן, גובהו 4-2 מ"מ, יוצר גושים צפופים, קטנים, המשתייך למשפחת Pottiaceae. הגמטופיט ירוק-צהבהב. העלים פרושים-נוטים מעלה בטחב הלח ומתעקלים מעט ביובש. הטרפים לשוניים, או דמויי-מרית, קצותיהם מחודדים, לעתים קהים. שולי הטרף תמימים, שטוחים, תחומים לכל אורך הטרף - מבסיסו עד קצהו - בגבול מעובה, ניכר, עשוי 4-2 שורות תאים מוארכים, הערוכים זה על גבי זה בשתי שכבות, בעוד שאר רקמת הטרף היא חד-שכבתית - מכאן שמו העברי של המין, שאינו רשמי (גם השם המדעי, marginata, מלטינית: "בעל-שוליים"). עורק האמצע צהוב, בולט אל מחוץ לקצה הטרף ומסתיים בחוד, שאורכו לעתים קצר מאוד ולעתים מגיע עד לכדי 1/4 מאורך הטרף גופא. 

אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים (מערך מעין "דו-ביתי", dioicous). המנבגים סטגוקרפיים (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתחים במכסה ואז משתחררים הנבגים ומופצים ברוח. קופסית המנבג (capsule) ביצנית-סגלגלה, אדמדמה-חומה, נישאת על זיף (seta) זקוף, כתום-אדמדם. בראש הקופסית מצנפת (calyptra) קרומית, חלקה, דמויית-מקור ארוך. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה בסדק יחיד (מצנפת כבונה, cucullate), נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) דמוי-מקור מזוות, הנפתח ונושר לפני שחרור הנבגים. לעתים קרובות המכסה נפרד מהקופסית יחד עם המצנפת שעליו. הנבגים מופצים דרך פי-מנבג (peristome) חרוטי, שבו 32 שיניים נימיות, מפותלות פעם אחת, העולות מקרום-בסיס (basal membrane) קצר. 

כרוב הטחבים בישראל, תקופת צמיחתה של סלולית עבת-שוליים קצרה ומתמשכת משלהי הסתיו (נובמבר) ועד לאביב (אפריל). מנבגים בשלים ניתן למצוא בסוף החורף ובתחילת האביב (בחודשים פברואר-אפריל).

סלולית עבת-שוליים נפוצה לאורך החוף ובהרים, ממרכז הארץ וצפונה. בית גידולה קירות אבן, סלעים ואבנים. תפוצתה העולמית במרכז-אסיה, טורקיה, אגן הים-התיכון, דרום-אירופה וצפון-אפריקה. 

סלולית עבת-שוליים תוארה בשנת 1845 על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) הבריטי ספרוס (Richard Spruce, 1817-1893). למעשה תואר המין לראשונה מעט לפני כן, בשנת 1843, על ידי צמד הבריולוגים ברוך ושימפר, כשייך לסוג זקנית (Barbula marginata). תיאור הצמח הופיע ב-"Bryologia Europaea", חיבור בן שישה כרכים מאת שלישיית בריולוגים, הצרפתי שימפר (Wilhelm Philippe Schimper, 1808-1880) והגרמנים  ברוך (Philipp Bruch, 1781-1847) וגומבל (Wilhelm Theodor Gümbel, 1812-1858), שכתיבתו נמשכה בין השנים 1836-1855 ואשר הכיל תיאור של כל מיני הטחבים של אירופה שהיו ידועים בשעתם. 

שמו המדעי של הסוג, Tortula, מלטינית: הקטנה של המילה  tortus - "מפותל", מאזכר את שיני פי המנבג הנימיות-מפותלות ברוב מיני הסוג. שמו העברי של הסוג, סלולית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שעלה לישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל.

בסוג סלולית יותר מ-210 מינים מוסכמים. זהו אחד משני סוגי הטחבים העתירים ביותר במינים מקומיים. בפלורה פלסטינה הוזכרו 17 מינים שנאספו בישראל. ברשימות הטקסונומיות העדכניות, 4 מינים נוספים במשפחת ה-Pottiaceae, שהיו משוייכים לסוגים שונים, משוייכים כיום לסוג סלולית ו-5 מינים שהיו כלולים בסוג סלולית הופרדו ומשוייכים לסוג סינטריכיה (וכמו כן, זן אחד משוייך לסוג זקנית), כך שעל-פי הרשימות הטקסונומיות המובילות, מספר המינים המקומיים בסוג הוא 16. להלן השינויים המקובלים כיום:

המינים T. intermedia, T. ruralis, T. princeps, T. echinata  - משוייכים לסוג סינטריכיה.

המין T. laevipila כלל שני זנים שהאחד (var. laevipila) משוייך לסוג זקנית והאחר (var. meridionalis) משוייך לסוג סינטריכיה. המין Desmatodon guepinii, שני מיני פוטיה (P. intermedia, P. lanceolata) והמין Phascum cuspidatum - משוייכים לסוג סלולית.

כתב: דרור מלמד