דושנית רעופה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

דושנית רעופה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Pottiaceae. הגמטופיט קטן, גובהו עד 1 ס"מ, יוצר גושים דלילים בצבע ירוק-צהבהב (מכאן שמו המדעי של המין, luridus, מלטינית: "צהבהב", "חיוור"), ירוק-בוהק, או ירוק כהה, הופך חום. העלים היבשים רעופים, הדוקים לגבעול, מעוקלים קמעא כלפי פנים, בלחות הם נפרשים לצדדים. הטרפים ביצניים-איזמלניים, קעורים-מרזביים, אורכם כ-1 מ"מ, לעתים בסיסם סורח (decurrent, יורד ועוטף את הגבעול), קצותיהם מעוגלים, או מחודדים. שולי הטרף תמימים, גלולים מטה בחלקו התחתון של העלה ופרושים בחלק הטרף העליון. עורק האמצע (costa) ניכר, כהה משאר רקמת הטרף, בצמחים הגדלים באזורים היובשניים הוא רחב ומגיע לכדי כמעט כפליים (75 מיקרון) מרוחבו בצמחים הגדלים באזור הימתיכוני, נמשך עד לקצה הטרף, או מעט מתחתיו. תאי רקמת הטרף מלבניים קצרים בבסיס הטרף ומרובעים עד כמעט עגולים, קטנים, בעלי דפנות עבות, ברוב שאר הרקמה. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). המנבגים נדירים. המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך מתאפשר שחרור הנבגים. קופסית המנבג (capsule) סגלגלה, חומה-בהירה, זקופה, נישאת על זיף (seta) זקוף, סגול. במקרים הנדירים בהם נמצאו בישראל, קופסיות המנבגים היו חסרות מכסה ולא הכילו פי מנבג. על פי הספרות, פי המנבג מנוון ונושר עם המכסה.
דושנית רעופה דומה דמיון רב לדושנית אשונה וההבדלים ביניהן דקים: לדושנית אשונה שתי שכבות תאים בשולי הטרף העליונים ולעתים קיימים ניצני רבייה בחיקי העלים העליונים, מה שאין כן בדושנית רעופה.

תקופת צמיחתה של דושנית רעופה נמשכת מתחילת החורף (דצמבר) ועד לאביב (מאי). דושנית רעופה מצויה פה ושם בישראל, בעיקר באזורים היובשניים של הארץ, אך גם בגליל ובשרון. בית גידולה קרקעות חוליות, חשופות לשמש במישור החוף, סדקי סלעים ואדמת לס בנחלי האכזב של דרום הארץ. תפוצתה העולמית משתרעת באפריקה, אגן הים-התיכון, אסיה, אירופה ואמריקה.

השיוך הטקסונומי של רבים ממיני הסוג נתון במחלוקת לאורך השנים והוא עובר מן הסוג זקנית (Barbula) לסוג דושנית. הצמח תואר מישראל, בשנת 1991, כמין חדש למדע על-ידי מחברות כרך הטחבים של הפלורה פלסטינה, קלרה חן ואילנה הרנשטט, ששייכו אותו לסוג זקנית - Barbula imbricata - וכך הובא בפלורה פלסטינה. אולם, כיום נחשב שם זה כשם נרדף לדושנית רעופה (Didymodon luridus), שתוארה בשנת 1827, על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) הגרמני הורנשוך (Christian Friedrich Hornschuch, 1793-1850) ואשר תיאורו הובא במהדורה ה-16 (הנחשבת למעשה כמהדורה ה-17) של ה-Systema Vegetabilium, רשימה סיסטמטית של כל מיני הצמחים הידועים, שהינה המשך מעודכן לעבודתו פורצת הדרך של הטקסונום השוודי לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), שערך הרופא והבוטנאי הגרמני שפרנגל (Kurt Polycarp Joachim Sprengel, 1766-1883). שמו העברי של המין, שאינו רשמי, משמר את שם המין שטבעו חן והרנשטט, imbricata, מלטינית: "רעופה" ומאזכר את העלים הרעופים-הדוקים בטחב היבש.

שמו המדעי של הסוג, Didymodon, מיוונית: didymos - "כפול", "תאומים", odon - "שן", לאמור: "שן-כפולה", מאזכר את שיני פי-המנבג במיני הסוג, המחולקות לכל אורכן. את שמו העברי של הסוג, "דושנית", חידש פליקס בילבסקי (1902-1979), חלוץ חקר טחבי ישראל.

בסוג דושנית יותר מ-250 מינים. מבין 13 מיני הזקנית המתוארים ב"פלורה פלסטינה" כגדלים בישראל, 6 מינים משוייכים כיום לסוג דושנית.

כתב: דרור מלמד