דבורנית דינסמור

דבורנית דינסמור היא צמח רב-שנתי חורפי עם פקעת באדמה (גיאופיט). הפרח נאה מאוד, דומה לדבורה עוד יותר מכל יתר מיני הדבורנית. העלים מעטים, אזמליים, בשרניים במקצת, ערוכים בשושנת בבסיס הצמח. עמוד הפריחה זקוף, קטן, גובהו 7–30 ס"מ, ובחלקו העליון נישאים בשיבולת דלילה 3–25 פרחים. שמו המדעי של המין נקרא בעבר על שם הבוטנאי האמריקאי ג'ון אדוארד דינסמור, שחי ופעל בירושלים החל ב-1903, וחקר את צמחיית ארץ-ישראל במשך עשרות שנים. כך התקבל השם גם בעברית. לימים הוחלף השם המדעי כי התברר שלפי כללי השמות המדעיים ראוי לקרוא למין בשם דבורנית הכרמל ולא דבורנית דינסמור, אך השם העברי כבר נתקבע ולא שוּנה.
דבורנית דינסמור פורחת בין ינואר לאפריל. הפרח לא-גדול, אך מקסים בציור שעל השפית. צורתה כמשושה מוארך, ובבסיסו 2 גבנונים גדולים, שעירים. יתר עלי העטיף חיוורים, צבעם שונה בפרטים שונים, מירוק וחום עד לבנבן. הפרח שונה מזה של דבורניות אחרות בציור שעל השפית, וציור זה שונה מעט גם מפרט לפרט. הוא ניכר בתוספת הירוקה שבקצה השפית – במין זה התוספת רחבה, מוארכת ונוטה מעלה. עלי העטיף החיצוניים ירוקים עד לבנים, והם קצרים מ-10 מ"מ.
דבורנית דינסמור היא מין שכיח למדי, גדל ברוב חלקי הארץ הימתיכוניים וחודר אף מעט לעבר המדבר. זה המין השכיח ביותר ורחב-התפוצה מכל מיני הדבורנית בארץ. תפוצתו העולמית משתרעת בצפונו של המזרח התיכון, מארץ-ישראל ועד אירן.

הסוג דבורנית כולל גיאופיטים ממשפחת הסחלביים, שפרחיהם קטנים אך יפהפיים ומעניינים במיוחד. רבים מהם מזכירים לנו דבורה, ונראה שגם לדבורים הם מזכירים דבורה, וכך הם זוכים להאבקה.
הפקעת חד-שנתית: היא מתמלאת במשך החורף, והולכת ומתרוקנת בחורף הבא, כשהיא מספקת מזון לנצר המתפתח, ולידה מתחילה להתמלא פקעת חדשה. למשך זמן-מה אפשר למצוא 2 פקעות – ישנה וחדשה – זו ליד זו, כזוג אשכים. מתוך הפקעת עולים בחורף עלים דמויי אזמל, אורכם עד 10 ס"מ ורוחבם עד 3 ס"מ, ערוכים בשושנת, קצת בשרניים וקצת מבריקים. מבין עלי השושנת עולה באביב גבעול זקוף ובלתי מסתעף בגובה 10–30 ס"מ, כמעט חסר עלים, ובראשו שיבולת של 4–20 פרחים, כל פרח יושב בחיק עלה (חפה) ארוך.
לפרח 6 עלי עטיף בשני דוּרים. אין לפרח דורבן (להבדיל מן הסוג סחלב). האבקן יחיד. עמוד העלי והצלקת מעורים באבקן למבנה הנקרא עמודון. לאבקן שתי אבקיות, כל אחת מהן קשורה לבלוטה דביקה נפרדת, ויוצאת בשלמותה משנדבקת הבלוטה לראש החרק המאביק. עלה-העטיף התחתון בדור הפנימי גדול ומיוחד, נקרא בשם שפית. השפית גדולה לרוב מיתר עלי הכותרת, והיא קמורה, קטיפנית מלמעלה, צבעונית ומצויירת בדגמים קישוטיים. הצבע השולט הוא לרוב גווני חום. במרכזה כתם מבריק, הנקרא "כתם הראי". במינים רבים "מתחזה" הפרח לדבורה: בצבעיו, בעיטוריו, במגעו, ואפילו בריחו: הוא מפריש ריח (פרומון) של נקבת-דבורה בהתייחמה. ואכן מואבקים מיני דבורנית על-ידי זכרים של דבורים, המבצעים על הפרח תנועות-הזדווגות. כל מין של דבורנית מואבק כנראה על-ידי מין מסוים של דבורה. הסתכלויות מאלפות בהאבקת דבורניות נרשמו בידי דרווין במאה ה-19.
הפרי כמלפפון קטן מחודד בקצהו, אורכו 2–3 ס"מ, ובו זרעים רבים, זעירים כאבק, מאות-אלפים זרעים לכל פרי. הם נפוצים באמצעות הרוח למרחקים עצומים, אך בהיותם חסרי מאגר מזון הם נובטים רק בתנאים מיוחדים: כאשר הם נקלטים כטפיל על קורי פטריה מתאימה. הנבט חי כטפיל לפחות בשנותיו הראשונות.
בסוג 40 מינים, בעיקר בארצות מזרח הים התיכון, עם חדירה מערבה, צפונה (אנגליה, סקנדינביה) ומזרחה (הים הכספי). בארץ  9 מינים.


כתב מייק לבנה בעקבות אמוץ דפני