חמציץ נטוי הוא עשב רב-שנתי עם בצל בקרקע, מן הדו-פסיגיים המעטים הראויים להיקרא גיאופיטים. זהו צמח פולש, גֵר בארץ, מוצאו בדרום אפריקה. העלים מסורגים, תלתניים. העלעלים יושבים, ראשיהם שסועים עמוקות לעשותם דמויי לב. העלעלים מתקפלים לאורך העורק הראשי ונסגרים ונשמטים מטה בלילה. לעלים יש פטוטרת, לעלעלים אין פטוטרית. על העלעלים מפוזרות נקודות חומות. בטיפוס המשלים מבחינת ההטרוסטיליה (ראה להלן) הכתמים החומים מרוכזים כפס בבסיס העלעל.
תכונה מעניינת של מין זה היא שבבסיס של כל פטוטרת ושל כל עמוד תפרחת ישנה ברך ובה שנץ. שנץ זה מהווה נקודת חולשה. כאשר מושכים בציצת העלים בניסיון לעקור את הצמח נתלשים כולם בנקודות החולשה שבבסיס הפטוטרות, בסיסיהן הנותרים בקצה הגבעול נראים כאילו נחתכו בסכין. כך מתחמק הצמח מסכנת עקירה, קודקוד הצמיחה נשאר במקומו ויצמיח במהרה עלים חדשים. גם לאורך הגבעולים התת קרקעיים ישנן נקודות ניתוק דומות אשר מונעות עקירה של הצמח כולו. ניתן לראות בכך מנגנון התחמקות מסכנות של רעייה ומנגנון של הפצת הבצלצולים. העלים והגבעולים מכילים בתאיהם מלחים אשלגניים וסידניים של חומצה חומעתית הקרויה בלועזית על שם סוג זה oxalic acid, המקנה להם טעם חמצמץ עדין ונעים לחך, אך לא מומלץ לאכול הרבה ממנו, כי החומר פוגע בכליות, והוא מסוכן אם מרבים באכילתו. בהמות שאוכלות ממנו הרבה מפסיקות לאכול ותנובת החלב שלהן קטֵנה.
חמציץ נטוי פורח בחורף ובאביב, מינואר עד מאי. הפרח צהוב, נכון, דו-מיני. הפרח פונה לשמש, מפריש צוף. עלי גביע 5, עלי כותרת 5. עלי הכותרת שזורים בניצן. בלילה ובסגריר נסגר הפרח, ועלי הכותרת שלו שבים ונשזרים מדי ערב. אבקנים 10, מאוחים בבסיסיהם, ראשיהם ערוכים בשתי קומות. השחלה עילית, עם 5 עמודי עלי, והצלקת ניצבת בקומה שלישית, שונה מהקומות של האבקנים. באוכלוסיה רגילה (לא בארץ) אפשר למצוא פרטים עם עלי ארוך, אחרים עם עלי בינוני, ואחרים עם עלי קצר. בפרט שהעלי שלו קצר יהיו תמיד רק אבקנים בינוניים ונמוכים; בפרט עם עלי בינוני יהיו אבקנים גבוהים ונמוכים; בפרט עם עלי ארוך יהיו האבקנים בינוניים וארוכים. התופעה של זירי אבקנים ועמודי עלי באורכים שונים (הֶטֶרוֹסְטִילְיָה) נחקרה כבר בידי צ'ארלס דרווין, ונמצא כי בפרט אחד אבקנים ועלי אינם באותו אורך, ואילו האבקה פוריה מתרחשת רק בין אבקנים לעלי באותו אורך, וכך נמנעת האבקה עצמית.
בארץ כל הצמחים מאותו טיפוס והם כנראה צאצאים של פרט אחד או פרטים בודדים שלכולם עלי קצר, ואבקנים בינוניים וארוכים. לכן לא מתרחשת בארץ כלל האבקה פוריה ולא נוצרים פירות וזרעים, ואין רביה מינית למרות שדבורים מבקרות את הפרחים. כל תפוצתו של המין בארץ היא וגטטיבית בלבד! והרי זו תופעה מעניינת, מהווה אתגר לתיאוריות ביולוגיות, שכן אין המין עושה כאן פירות וזרעים כלל, והוא מתרבה באמצעות הפצה של הבצלצולים. משמע שכל קיומו והתפשטותו הם וגטטיביים, וכל הפרטים אינם אלא פרט אחד מבחינה גנטית. על רקע ידיעה זו קשה להסביר למשל את העובדה כי במקומות אחדים, כנראה בלתי-תלויים זה בזה, מופיעות אוכלוסיות של החמציץ שפרחיהן ממולאים (עם הרבה עלי-כותרת) – לכאורה "מוטציה", אולם מוטציה, לפי הגדרתה, יכולה להופיע רק במהלך רביה גנטית. ייתכן ואלה הם פליטי תרבות מגינות בהן מגדלים זנים מתורבתים מרובי עלי כותרת.
במולדתו, בדרום-אפריקה, ישנם כל שלושת הטיפוסים ומתקיימת הפריה הדדית ורביה גם בעזרת זרעים.
חמציץ נטוי גדל במקומות מושקים ומוצלים: שולי-מטעים, פרדסים, משתלות, גינות, צידי דרכים. הוא נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה. תפוצתו בעולם רחבה, הן באזורים צפוניים והן באזורים טרופיים.
אוכלוסייתו התפזרה בארץ ממוקד בנמל יפו, שם נקלט תחילה פרט בודד או פרטים בודדים שהגיעו בדרך הים עם מטען כלשהו בסוף המאה ה-19. תחילה התפשט לאיזור החוף, ואחר לכל חלקי הארץ. תהליך הפצתו נחקר בידי יעקב גליל ותלמידיו, והם מייחסים את התפוצה לשני גורמים עיקריים: לחקלאות (בצלצולים שנצמדו למחרשה) ולחולד. החולד אוסף את בצלצולי החמציץ אל מחילותיו לאכילה, ולעתים נותרים בקיני החולד בצלצולים שלא נאכלו עד תום, והם מצמיחים פרטים חדשים. פרטים חדשים? מבחינה גנטית זה נחשב לאותו פרט.
במקומות שונים בעולם מאמינים כי חמציץ עשוי לעזור נגד שעלת, צפדינה, דיזנטריה, פגעי עור, תולעים בבטן.
במשפחה 8 סוגים, 1,000 מינים, מהם 800 מיני חמציץ, בעיקר בדרום-אפריקה ובדרום-אמריקה.
מין אחר (חמציץ הפקעות Oxalis tuberosa) שלא מגדל בצלצולים אלא פקעות, המגיעות לעתים להגיע לגודל 30 ס"מ, משמש כמקור מזון לתושבי הרי האנדים ומכסיקו בדומה לתופוחי-אדמה, והוא ידוע אצלם בשם אוֹקה. במשפחת החמציציים נכלל גם העץ הטרופי אוֶרואה, שמכינים מפירותיו מטעמים מסוכרים, בעיקר בהודו ובסין.
ביבליוגרפיה:
יעקב גליל, קינטיקה של גיאופיטים, הקיבוץ המאוחד 1971
יעקב גליל, מדע כרך ד חוברת ג–ד, 1960.
חזי אביבי, עלון למורי הביולוגיה חוברת ג, ע' 117, 1989.
כתב מייק לבנה