סחלב נקוד

מין זה שייך לסוג קטן-יחסית במשפחת הסחלביים, אשר בזכות צמיחתו באירופה זכה שכל המשפחה הענקית הזאת, שעיקרה טרופית, תיקרא על שמו.
הוא כולל גיאופיטים ממשפחת הסחלביים, שהפרח שלהם קטן, מצוייד בדרבן, שהתפתח בבסיס השפית. במקורו נועד כנראה הדורבן לאצור צוף עבור המאביקים, אך רק מעטים מבין המינים אכן מייצרים כיום צוף, ואחרים שכללו שיטות "רמיה" שונות למשיכת מאביקים.
מתוך פקעת חד-שנתית עולים בחורף עלים דמויי אזמל, אורכם 10 ס"מ ורוחבם 2 ס"מ, ערוכים בשושנת. מבין עלי השושנת עולה באביב גבעול זקוף ובלתי מסתעף בגובה 10–90 ס"מ, שעליו נדניים וקטַנים, הולכים וקטֵנים כלפי מעלה הגבעול. בראש הגבעול נישאת שיבולת של 10–100 פרחים, כל אחד מהם מלווה בעלה (חפה). צבעי הפרחים לרוב ורוד, ארגמן, צהוב או לבן, או שילובים של צבעים אלה. עמוד העלי והצלקת מעורים באבקן היחיד למבנה הנקרא עמודון. לאבקן שתי אבקיות, כל אחת מהן קשורה לבלוטה דביקה נפרדת, ויוצאת בשלמותה משנדבקת הבלוטה לראש החרק המאביק. השפית גדולה לרוב מיתר עלי הכותרת, בסיסה מתמשך כאמור לדרבן. יתר עלי הכותרת פרושים או מכונסים, חופים על העמודון כקסדה. השחלה תחתית, שזורה לעיתים, טמונה בתוך עוקץ הפרח.
הפקעת חד-שנתית. היא אוגרת מזון בשנה אחת, ומתרוקנת לספק מזון לנצר בשנה הבאה. במקביל תופחת לידה פקעת חדשה, ועליה ניצני הנצר של השנה הבאה. הפקעת דומה בצורתה לאֶשֶׁךְ, וזה אכן פירוש שמה המדעי. זה גם מקור לאמונות ושימושים עממיים בצמח כמעורר תאוה מינית.
מפקעות של מיני סחלב שונים מפיקים אבקה קמחית המשמשת להכנת תבשיל דמוי פודינג הידוע בלשונות אירופה בשם סַלֶפּ, שאינו אלא שיבוש שמו הערבי סַחְלֶבּ, שהוא גם מקור השם העברי (בעבר הגו את השם בעברית שַׁחְלָב).

ידועים 35 מינים בסוג סחלב, מהם 11 בארץ. תפוצתם העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, צפונה למערב אירופה, ומזרחה לאסיה לכל אורכה, עד יפן.

הסחלב הנקוד נדיר בארץ. גדל במקורות הירדן, במערב הגליל, בכרמל ובהרי יהודה. במקום-גידולו העיקרי, בחורשת טל, הולכות אוכלוסיותיו ופוחתות בשנים האחרונות, מסיבות בלתי ידועות.
העלים מבריקים, מרוכזים ברובם בבסיס הצמח, חלקם מטפסים מעט במעלה עמוד-הפריחה.
פורח במרס–אפריל. עמוד הפריחה גבוה, עד 80 ס"מ, רב-פרחים (30–120), ירוק לכל אורכו, גם בקצהו העליון. עלי העטיף ירוקים מבחוץ, מבפנים הם מעורקים או מנוקדים בצבע חום, וזה גם צבע מרכז השפית. אולם מה שבולט לעין הוא הצבע של שולי אונות העטיף, שהוא לרוב בצבע זהוב-חום או צהוב–ירוק מנוקד בחום, אך משתנה באוכלוסיות השונות.
תפוצתו העולמית משתרעת במזרח התיכון.

כתב מייק לבנה