גיאופיט הגדל בארץ רק בחרמון, ברום שבין 1,700 לבין 2,200 מ'. עליו גדולים, דמויי חץ. תפרחתו דומה מאוד לזו של מיני לוף אחרים, אך היא צרה יותר, ופחות מרשימה, צבעיה (חום-ארגמני) פחות עזים ופחות קטיפתיים מאשר בלוף ארצישראלי או בלוף מנומר. הפקעת חד-שנתית, מתחלפת כל שנה: עם צמיחת העלים והתפרחת מתרוקנת הפקעת, ופקעת חדשה נוצרת ומתמלאת.
באביב עולים מתוך הפקעת עלים בודדים גדולים, 20 ס"מ אורכם. הם בוקעים מן הקרקע מיד עם הפשרת השלג כשהם גלולים לאורך, כפגיון. העלה מבריק, מקומט קלות. הוא נישא על פטוטרת ארוכה, מבנהו משולש, מחודד בקצהו, בסיסו שסוע עמוקות לשתי אונות משולשות.
מבין העלים עולה תפרחת בודדת בין אפריל ליולי, בהתאם למועד הפשרת השלג בנקודה המסויימת שהפרט גדל בה. מבנה התפרחת משועבד כולו לתפקידה כמלכודת זמנית לחרקים. אורכה 25 ס"מ. חלקיה העיקריים נקראים שִׁזְרָה ומִתְחָל. השזרה היא מעין מקל זקוף במרכז התפרחת; והמתחל הוא עלה גדול ועבה בצבע כהה, תחתיתו צינור או נדן או כד סגור העוטף את תחתית השזרה, חלקו העליון פרוש כלשון או כמפרש לצד השזרה. צידו החיצוני של המתחל ירוק. חלקו העליון של המתחל (בצידו הפנימי) קטיפתי למראה ולמגע, וצבעיו כהים, אך מעט דהים בהשוואה ללוף ארצישראלי. החלק העליון של השזרה, המזדקר מתוך הכד והוא קטיפתי, נקרא אַלָּה. צבעו במין לוף מוארך בהיר יותר מאשר ביתר מיני הלוף בארץ. החלק התחתון של השזרה, הכלוא בתוך הכד של המתחל, נושא פרחים חסרי כותרת: למטה פרחים נקביים; למעלה פרחים זכריים, לכל פרח אבקן אחד. הפרחים הנקביים מבשילים לפני הזכריים, וכך נמנעת האבקה עצמית: החרק בא מבחוץ כשהוא כבר עמוס אבקה מפרט אחר (שהחרק נכלא בו יום קודם, ועתה שוחרר). הוא מאביק את פרחי הנקבה באבקה הזרה. רק אחרי שהפרחים הנקביים נבלו משחררים הפרחים הזכריים את אבקתם, והחרק מתאבק בה לקראת מעברו לפרט נוסף. בין הפרחים הנקביים לזכריים יש על השזרה זיפים הפונים באלכסון מטה, שמוצאם מפרחים שהתנוונו. זיפים אלה, יחד עם טיפות שמן חלקלק על דפנות הכד, מאפשרים לחרקים להיכנס למלכודת אך מונעים מהם לצאת. רק עם תום מחזור ההפריה נובלים הזיפים, השמן מתייבש, הדופן מתקמטת והחרקים משתחררים. טרם נמצא יתרון ברור לחרקים ממחזור זה, אך ברור כי החרק שהתפתה להיכנס לתפרחת הלוף איננו "לומד לקח", והוא חוזר ונכנס אל פרט אחר.
הפרחים מואבקים על-ידי נקבות של יבחושים מן הסוג Culicoides, הפעילות בלילה, ואשר מזונן הרגיל הוא דם עופות. מחזור הפריחה נמשך יממה אחת. התפרחת נפתחת באמצע הלילה, והאלה מתחממת לקראת אמצע הלילה כדי 15 מעלות מעל לטמפרטורת האויר שסביבה. זה חום שהצמח מייצר באורח אקטיבי (תופעה נדירה בעולם הצומח!), ומסתבר שהדבר מגביר את משיכת החרקים – אם בגלל עצם החמימות בלילה, אם בגלל הדמיון לחום האופייני למזון הרגיל של החרק (דם עופות), ואם מפני שהחום מגביר את נידוף הריח שהצמח מפיק. אולם אין האדם מבחין בריח, אם אכן מפרישה התפרחת ריח כלשהו. לעומת זאת מפרישות הצלקות נוזל עשיר בסוכרים ובחומצות אמיניות, המשמש כנראה כמקור מזון לחרקים שנלכדו.
הפירות נפוחים, בשרניים, צמודים באורח ציורי לגבעול המרכזי (השזרה), צבעם תחילה ירוק, לבסוף כתום בוהק. הם מופצים על-ידי ציפורים, ומכילים זרעים עם קליפה חומה עבה, קשה ומרושתת.
בסתיו קמל הצמח ונעלם מהנוף.
תפוצתו העולמית של המין נרחבת, משתרעת ברחבי המזרח התיכון ובסביבתו.
הלופיים הם משפחה טרופית בעיקרה, ומונים בה 100 סוגים ו-2,000 מינים. רבים בה אפיפיטים, ומינים אחדים ידועים בגינת הנוי, במיוחד כצמחי-עציץ בבית. בארץ גדלים בר 4 סוגים עם 11 מינים. בסוג לוף 12 מינים, בארץ 4. מינים אחדים מכונים, בעברית ובלשונות אירופיות, בשם "מטה אהרון", ואילו בערבית "אוזן הפיל" (שם השמור בעברית לסוג אחר, תרבותי, במשפחת הלופיים).
כתב מייק לבנה