כף-חתול שרועה

כף-חתול שרועה היא עשב דגני רב-שנתי, שרוע (מכאן שמו העברי של המין), קירח, מכחיל, בעל קנה-שורש זוחל ארוך, שולח שלוחות מעל פני הקרקע, גדל במשטחים צפופים, ניכר בתפרחתו הייחודית. הקנים נטויים עד זקופים, לעתים חלקיהם התחתונים שרועים ומשרישים, וחלקיהם העליונים עולים מזוותים, גובהם 30-15 ס"מ, רק חלקם נושאי תפרחות וחלקם האחר נושא עלים בלבד. נדני העלים מעורקים, קירחים, ארוכים מפרקי הקנה. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית-ריסנית. טרפי העלים גלדניים, אשונים, צרים, מתחדדים-דוקרניים, מרזביים, מכחילים עם התבגרותם, שוליהם מחוספסים. העלים מפושקים פחות או יותר, ערוכים מסורגים בשני טורים מקבילים לאורך הקנה ובדרך כלל הולכים ומתקצרים כלפי קצהו. התפרחת מכבד דמוי-שיבולת מוארכת, מופסקת. ענפי המכבד הקצרצרים נושאים 12-2 שיבולי-משנה מדומות, הדוקות מסביב לציר התפרחת לאורכו, ערוכות בדלילות בבסיסו והולכות ומצטופפות בראשו, לעתים משוות לתפרחת מרחוק מראה מעין סלילני. כל שיבולת מדומה עשויה מ-15-12 שיבוליות, הערוכות, מסורגות בצפיפות בשני טורים, באופן סימטרי, לאורך ענף המכבד, מצידו האחד. השיבוליות פחוסות, ביצניות-מוארכות, מתחדדות בקצותיהן, נישאות על עוקצים קצרצרים ונדמות כיושבות, בנות 9-6 פרחים תלת-אבקניים, רעופים זה על גבי חברו, הקיצוניים שבהם מנוונים, מתפרקים ונושרים עם ההבשלה. הגלומות קצרות מהמוצים, מעט בלתי-שוות, קרומיות, מעורקות, לעתים ריסניות, הגלומה התחתונה מחודדת והעליונה קטומה-קהה, נותרות יציבות ואינן נושרות לאחר ההבשלה. המוצים ביצניים, מתחדדים, קרומיים, מחוספסים, או מעט ריסניים, לעתים מסגילים. הגרגיר דמוי-ביצה הפוכה פחוסה, מעורה במוצים.
כף-חתול שרועה פורחת באביב. בית גידולה מלחות המוצפות בחורף, ברוב גלילות הארץ. עקב הרס המלחות בישראל, כתוצאה מבינוי, חקלאות ושאיבת מי תהום והתייבשות הקרקעות, נחשבת כף-חתול שרועה כצמח בסכנת הכחדה (מין "אדום"). תפוצתה העולמית משתרעת בכל ארצות הים התיכון ובצפון אפריקה והמין אינו בסכנת הכחדה עולמית.
מחברי ה"פלורה פלסטינה" מציינים כי "זהו אחד הצמחים האופייניים לקרקעות המלוחות של עמק הירדן ומישור החוף. הצמח עמיד לריכוזי מלח גבוהים והסתגלותו לתנאי הגידול מבוססת על יכולת הפרשת עודפי מלח משטח פני העלה. למרות מליחותו אין בעלי החיים נמנעים מללחכו".
כף-חתול שרועה תוארה בשנת 1850, על-ידי הבוטנאי האיטלקי פרלטורה (Filippo Parlatore, 1816-1877). למעשה, תואר הצמח לראשונה בשנת 1765, ע"י הבוטנאי הצרפתי גואן ,(Antoine Gouan, 1733-1821) מחלוצי הטקסונומיה הליניאנית (שבה על פי לינאוס כל אורגניזם מתואר באופן דו-שמי, הכולל שם סוג ושם מין), אלא שהוא שייכו לסוג סיסנית (Poa litoralis). שמו המדעי של הסוג, aeluropus, כמו גם שמו העברי, מיוונית: ailouros - "חתול", pous - "רגל", מאזכר את השיבוליות המחודדות, דמויות טופרים של כף-חתול. שמו המדעי של המין, littoralis, מלטינית: "חופי", משום שגואן אסף את פרט הייחוס (type) בחופה של העיר ווילנף (Villeneuve-lès-Maguelone) שבדרום צרפת.
השם "כַּף-חָתוּל שְׂרוּעָה" נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג כף-חתול 5 מינים, 2 מהם נאספו בישראל - שניהם נדירים ונחשבים בסכנת הכחדה (מינים "אדומים").

כתב: דרור מלמד