מרוות אייג

מין זה הוגדר ע"י מיכאל זהרי ונקרא על-שמו של אייג שהיה ממניחי היסודות למדע הבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים.
מרוות איג הינה צמח עשבוני רב-שנתי, בגובה 30-60 ס"מ  הגדל בקרקעות כבדות בצפון הארץ ומרכזה.
בתחילת החורף מתפתחת שושנת עלים גדולים ומקומטים מאוד ובעלי פטוטרת ארוכה. עלי השושנת והגבעול בדרך כלל לא מחולקים לאונות אך שוליהם משוננים בשינון גס. לקראת האביב מתפתח גבעול פריחה אחד או יותר, מסועף מאוד לענפי משנה רבים. לעיתים ענפי התפרחת פרושים בצורה המזכירה מנורה, אך בניגוד למין מרווה ארץ-ישראלית שלתפרחתה צורת מנורה כמעט תמיד, מופע זה נדיר יחסית במרוות אייג.
הגבעול מרובע, מחוספס-זיפני, בעיקר לאורך המקצועות, הגבעול איננו דביק (בניגוד למרוות ירושלים). על הגבעול גדלים עלים ירוקים, מקומטים וקרחים מלמעלה, שעירים מעט לאורך העורקים מלמטה. עלי הגבעול נגדיים, תמימים, חסרי פטוטרות ונראים כלופתים את הגבעול, ראש העלים לרוב מחודד.
הפרחים מפוזרים בדורים של 2-6 פרחים, המרוחקים זה מזה. בדרך כלל כל דור פרחים עטוף ע"י 2 עלים נגדיים חסרי פטוטרת וקצרים מהגביעים. הגביעים נישאים על עוקצים קצרים ומחוספסים, הגביע  דו-שפתני, מחוספס-זיפני, אורכו כ-10 עד 15 מ"מ.
השפה העליונה של הגביע ארוכה מעט מהשפה התחתונה. לשפה העליונה יש שלוש שיניים ולתחתונה שתי שיניים. לעיתים רבות הגביעים מאדימים ולעיתים גם חלקי הגבעול העליונים. הכותרת בולטת מעל לגביע , אורך צינור הכותרת הגלוי בערך כאורך הגביע. הכותרת דו-שפתנית ושפתיה שעירות, השפה העליונה כפופה כחרמש ואורכה כפעם וחצי מאורך הגביע, שפת הכותרת התחתונה קצרה יותר, מחולקת לשלוש אונות שתיים זקופות וצרות וביניהן אונה רחבה הנטויה כלפי מטה. כמו בכל מיני הסוג בפרח שני אבקנים רגילים ושני סטימינודים ועמוד עלי אחד.
מרוות איג הינה מין אנדמי לישראל וקרובה מאוד למין מרוות ירושלים שגם היא תת-אנדמית לישראל וסוריה.
בית גידולה של מרוות אייג, קרקעות כבדות, הפך נדיר מאז קום המדינה עקב הבניה המואצת והחקלאות המודרנית והיא נכחדה מרוב האתרים בהם נמצאה בעבר ונמצאת בסכנת הכחדה.
רוב מיני המרווה עשבוניים חד או דו שנתיים, בני שיח ושיחים רב שנתיים.

מרוות איג דומה למרוות ירושלים, להלן הבדלים ביניהם :
למרוות ירושלים כותרת גדולה יותר (פי שניים מאורך הגביע), וחלקי הצמח העליונים שלה: גבעולים, גביעים, עוקצי גביעים וחלק מהכותרת דביקים ובעלי שערות בלוטיות בעוד למרוות אייג יש שערות מחוספסות ולא דביקות. המינים נבדלים גם בבית גידולם, מרוות ירושלים גדלה בקרקעות סלעיות בבתות וחורשים, ואילו מרוות איג גדלה בקרקעות כבדות ומעובדות.

כתב: שיר ורד

בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי. יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.
כתב : מייק לבנה