מין זה נמנה על סוג גדול של גיאופיטים במשפחת הנרקיסיים. כדי להבהיר את עניין השם העממי נדגיש כי בסוג שום יש מינים רבים ושונים: האחד מהם נקרא רשמית בשם "שום הגינה", והוא הידוע במטבח בתור "שום". מין אחר נקרא רשמית בשם "שום נבוב", על שום עליו הנבובים, והוא הידוע במטבח בתור "בצל". גם כרישה היא מין של שום.
הצמח מגדל בצל באדמה. העלים מרוכזים ברובם בבסיס הצמח, והם צרים וארוכים. התפרחת סוכך כדורי, הנישא לרוב בראש גבעול-פריחה גבוה. התפרחת מלווה בחפים קרומיים (מִתְחָל), העוטפים אותה בעוד הפרחים בניצן. לפרח הבודד 6 עלי עטיף, 6 אבקנים. האבקנים מבשילים לפני הצלקות, ההאבקה הדדית בעזרת חרקים, בעיקר דבורים. למינים רבים יש גם רביה וגטטיבית נמרצת בבצלצולים.
ריחו של הצמח חריף בזכות תרכובות גופרית שבו. שימושו העיקרי במטבח הוא להעניק ריח וטעם חריפים למזון. בתזונה וברפואה הטבעונית תופסים השום והבצל מקום ראשון במעלה, וקושרים להם כתרים של הענקת בריאות.
הסוג כולל 300 מינים, הגדלים בעיקר בחצי הכדור הצפוני, מהם 25 מיני-בר בארץ. הסוג ומיניו נחקרו במפורט על-ידי החוקרת הישראלית פניה קולמן.
המין מנציח את זכרו של אבשלום פיינברג, צעיר מוכשר ומבטיח בן המושבה גדרה, דמות הירואית ורומנטית, שזכה לכינוי "הצבר הראשון". הוא שימש מלווהו ועוזרו של החוקר (בן זכרון יעקב) אהרון אהרונסון, שגילה את הצמח בחרמון בראשית המאה העשרים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך לא הספיק לפרסמו רשמית לפני מותו המוקדם. אופנהיימר הוא שפרסם את המין מתוך עזבונו של אהרונסון, ולכן נחשב אופנהיימר בתור המגלה למדע. מכל מקום, כל חוקר שיזכיר את שם הצמח, בין ביפן או בהונדורס, יקרא לו אליום פינברגיאי Allium feinbergii.
ברוחות העזות של מרומי החרמון קשה לצמח כה עדין לשרוד ללא תמיכה, ולכן נמצא תכופות את שום פיינברג צומח בתוך כר קוצני של כרבולת, נואית, קדד או חדעד, המשמש לו מסתור ומחסה בפני רוח. הוא גדל בחרמון מרום 1600 מ' ומעלה, בעיקר מעל 1900 מ'. אינו גדל בשאר אזורי הארץ. פרט לחרמון הוא גדל גם בהרי הלבנון, ותו לא.
זהו גיאופיט צנוע ועדין מאוד של מרומי החרמון, גובהו 10 עד 20 ס"מ. כל הצמח גונו סגול. נסתר בנוף, קשה לגלותו עד לפריחה, מתגלה לפתע ביולי–אוגוסט. התפרחת דלילה, ובה 7–15 פרחים, שעוקציהן אינם שוים באורכם, ולכן נראית התפרחת פרועה, לא מסודרת. צבע הפרח סגול צנוע, צורתו מוארכת כדמות כד אלגנטי ביותר.
כתב מייק לבנה