לכל המכיר את טבע הארץ, נראית תופעת שלכת הסתיו כדבר שאינו בעיתו. דווקא בעת בה הרבה מאוד חד-שנתיים נובטים ובעלי הבצלים, הפקעות והשורשים המעובים מנצים עלים חדשים, עצים ושיחים משירים את עליהם. הרי אצלנו הסתיו הוא סופה של העונה הקשה ותחילתה של עונת הצמיחה. אכן העומדים בשלכת החורף מוצאם באזורים מצפון מזרח, בערבות אסיה ומצפון באירופה שם החורף הוא עונה של טמפרטורות נמוכות מאוד, קיפאון של הקרקע והמים שבה ורוחות חזקות. באותם אזורים יש יתרון דווקא למי שמשיר את עליו בחורף ועל-ידי כך הוא מתגונן כנגד הנזקים שהוא עלול לספוג.
נשירת העלים בשלכת היא תהליך פיסיולוגי מורכב אשר מעורבים בו מספר הורמונים צמחיים שהידוע מביניהם הוא ABA שפירוש שמו "חומצת הנשירה". תהליך זה מתרחש כתגובה לאותות סביבתיים של יום מתקצר וטמפרטורות יורדות. תחילתה בפירוק החלבונים שבתאי העלים, והחומרים המרכיבים אותם נספגים חזרה אל הגזע ונשמרים בו עד האביב. בשלב זה נעלם הכלורופיל, שנותן לעלים את צבעם הירוק, ונותרים חומרי הצבע האחרים – הקרוטנואידים – הצהובים, כתומים, אדומים.
(לאחרונה נמצא שהחרקים אוכלי העלים יודעים לזהות עלים צבעוניים אלה כחסרי ערך תזונתי ונמנעים מלאכול אותם).
בהמשך התהליך נוצרת בבסיס הפטוטרת, אותו גבעול דק המחבר את העלה לענף, שכבת ניתוק אשר בה התאים מתים והחיבור בין דפנותיהם מתרכך עד שהעלה ניתק ונופל.
מקום הניתוק נשאר מכוסה בשכבה של תאים מתים המשמשת כשכבת הגנה שמונעת חדירה של חיידקים ופטריות.
בנוף שלנו, נציגים הבולטים של העומדים בשלכת הם אלון התבור, עצי האלה – הארץ-ישראלית והאטלנטית , הוורדניים – השקד, האגס והעוזרר והדולב, אשר מזכיר בצורת עליו, אך לא בצבעיהם, את עצי האדר של אירופה וצפון אמריקה אשר שינויי הצבע הדרמטיים שלהם הפכו את האזורים בהם הם נפוצים למוקדי תיירות סתיו מיוחדת.
הצמחים הים-תיכוניים האמיתיים עומדים בשלכת קיץ. עליהם בפעם אחרת...
עמרם אשל