חלבלוב השיח הוא שיח מעוצה שגובהו 2.5–1 מ', וזה המין היחיד מתוך 40 מיני החלבלוב בארץ שהוא שיח גבוה. הגבעולים בשרניים, אוגרים מים כמו "קקטוסים" (סוקולנטים). מתחת לקליפה החיצונית של הגבעול מסתתרת רקמה ירוקה, מטמיעה. העלים ארוכים (6–10 ס"מ), מחודדים, מטיפים שרף חלבי כשאר מיני הסוג חלבלוב. הוא דומה באופן כללי לחלבלוב מגובשש, אך נבדל ממנו בגודלו, בצורת עליו ובעיקר בפריו, שפניו חלקים ללא גבשושיות. בקיץ הוא משיר את עליו ועומד בשלכת מלאה, ובכך מצמצם את השטח המאדה שלו. שלכת קיץ זו מייחדת את חלבלוב השיח בהשוואה למרבית מיני השיחים והעצים באזור הים-תיכוני (דומים לו בכך אוג קוצני, צחנן מבאיש, קידה שעירה וחלבלוב מגובשש). בזמן שלכת הקיץ מאדימים הענפים, ולאורכם ניכרות צלקות במקום שהתחברו אליו העלים שנשרו. צורת הגידול של ענפיו הבשרניים-ירקרקים ושלכת יובש מוחלטת הן תכונות אופייניות יותר לצמחייה טרופית-יובשנית (לדוגמה – מורינגה רותמית, פתילת-המדבר הגדולה, רכפתן מדברי, זקום מצרי ועוד). יש בכך רמז שחלבלוב השיח כי הוא מין ים תיכוני קדום, ממוצא טרופי.
חלבלוב השיח פורח באביב, במרס–אפריל. פריחתו אופיינית לסוג חלבלוב בכללו. קרני הבלוטות קצרות.
חלבלוב השיח גדל בארץ אך ורק בשני מקומות : בנחל שיח, במורדות המערביים של הכרמל, כמעט בתוך העיר חיפה, בחברת חרוב מצוי ואלת המסטיק, וגם ליד סטלה מריס. רוב הפרטים גדלים ברום של 70 מטר בערך, במרחק של כקילומטר אחד מחוף הים. אפשר היה לשער שהנחל נקרא על שם הצמח, אך למעשה זו צורה עברית של השם הערבי ואדי סיאח, שאין לו שום קשר לצמח. האוכלוסייה העיקרית גדלה מדרום לנחל. פרטים מעטים גדלים גם מצפון לנחל שיח במדרון גירני תלול במפנה דרומי. תפוצתו העולמית משתרעת לאורך חופי הים התיכון, והוא גדל גם באיים הקנריים. האוכלוסיה בישראל מבודדת ומנותקת משאר אוכלוסיות המין, מרוחקת מאות קילומטרים מן האוכלוסיות הקרובות, בטורקיה ובגבול מצרים–לוב. האוכלוסיה הולכת ונכחדת עם התפשטות בית-הקברות העירוני המרכזי של חיפה במעלה ההר והעלאת יזמויות פיתוח.
חלבלוב הוא סוג רב-מינים. באברי הצמח זורם שרף חלבי מר, צורב ורעיל, ובו רעל הנקרא לפי שמו המדעי של הסוג בשם איפורבין. יש הנשבעים כי מריחת השרף מועילה כמחסלת יבלות בעור, אחרים רואים בשרף רעל מסוכן. הוא נחשב גם כחומר המעורר סרטן (קארצינוגני).
חלבלוב מצטיין בתפרחת מיוחדת במינה, מגובשת באופיה. על עיקרון בסיסי זה יש כל כך הרבה ואריאציות, עד שהסוג כולל כ-2000 מינים בעולם, והוא מתחרה על התואר "הסוג הגדול ביותר בעולם" (גדול מבחינת מספר המינים הכלולים בו). בין המינים (באפריקה) גם עצים שענפיהם בשרניים. גם בצמחיית הבר של הארץ זה סוג גדול: גדלים בר בארץ למעלה מ-40 מיני חלבלוב, אחדים מהם זרים, ממוצא טרופי אמריקאי או אפריקאי, שפלשו לארץ רק במאה השנים האחרונות, עם התעצמות התחבורה העולמית. כן מגדלים בארץ עוד 12 מינים של צמחי-נוי מסוג זה, כגון חלבלוב הדוּר וחלבלוב קוצני.
התפרחת במיני החלבלובים מדמה פרח בודד עם עלי אחד ו-4 אבקנים, אך מבחינת מוצאה מסתבר שהיא תפרחת בת פרחים אחדים. בהיקפה יש 4–8 עלי מעטפת מאוחים, הערוכים במבנה של גביע או כוס, בדומה לעלי-כותרת של פרח רגיל. צבעם ירוק, והוא מצהיב במהלך הפריחה. במינים תרבותיים מסויימים צבעם אדום לוהט (ולכן מגדלים מינים אלה בגינות). בין עלי המעטפת ניצבות בלוטות-צוף גדולות ובולטות לעין, לעיתים קרובות נשלחות מהבלוטה הצידה בליטות בצורת קרניים. צורת הבלוטה והקרניים משמשת תכופות כסימן-היכר להבחנה בין מיני החלבלוב. פנימה לעלי המעטפת ערוכים כמה פרחים זכריים, כל אחד מהם עם אבקן בודד אחד, בדומה לאבקנים של פרח רגיל. במרכז בין הפרחים הזכריים יושב, בדומה לעֱלִי של פרח רגיל, פרח נקבי בודד, עם עֱלִי אחד ו-6 צלקות. הפרח הנקבי מבשיל לפני הפרח האבקני, מונע בכך האבקה עצמית. הצוף משחתי. המאביקים הם זבובים, יתושים וחיפושיות, הבאים למען הצוף והאבקה. הפרי מחולק ל-3 מגורות, בכל אחת מהן זרע בודד. הוא נפתח ב-3 קשוות. אברי פרי שמספרם 3 הם תופעה חריגה בין הצמחים הדו-פסיגיים, אך אופיינית למשפחת החלבלוביים. בראש הזרע יש לרוב תוספת שומנית (קארונקולה), החביבה על נמלים ומסייעת לחלבלוב להפיץ את זרעיו באמצעותן.
בסוג חלבלוב מונים 2,000 מינים בעולם, בארץ 40 מיני בר (רובם מקומיים, חלקם פולשים שהתאקלמו והתבססו), ועוד 12 מינים מיובאים נשתלים בגינות נוי.
במשפחת החלבלוביים כלולים בארץ גם קיקיון, מרקולית, שלוחית ולשישית. בעולם חשובים במשפחה זו מיני מַנִיהֹוט (קסבה, טפיוקה, מניוֹק), שהם צמח המאכל העיקרי באזורים הטרופים של דרום אמריקה ואפריקה; וכן הסוג הֶבֵאָה (Hevea) שמפיקים ממנו קאוצ'וק, חומר הגלם לייצור צמיגים ושאר מוצרי גומי. המין חלבלוב רותמי, שמוצאו ממזרח אפריקה, נזכר בספרות המדעית כמקור אפשרי לייצור תחליף דלק, נושא הנמצא כיום במרכז ההתעניינות של מחקרים בוטניים רבים.
כתב מייק לבנה