שיטת המשוכות היא שיח שיכול להגיע עד 7 מ' אך בדרך כלל גבהו לא יותר מ-4 מ'. ענפים ארוכים, סבוכים וקוצניים מאוד. קליפתו חומה-אפורה חלקה או קשקשית. צבע הענפים סגול-אפור והם חלקים וצוחים בצורת זיגזג. העלים מסורגים. הם מנוצים פעמיים עם פטוטרת קצרה. לציר העלה 2 – 8 סעיפים שכל אחד נושא 10 – 12 זוגות עלעלים זעירים באורך 2 – 7 מ"מ וברוחב 0.75 – 1.75 מ"מ, קרחים ואשונים. עלי הלוואי הערוכים בזוגות הם קוצים קצרים וישרים עד 3 ס"מ אורך. העץ ירוק עד בישראל וברוב אזורי תפוצתו אך נשיר במקומות קרים.
הפרחים הצהובים ריחניים מאוד וריחם מזכיר ריח סיגליות. הם ערוכים בקבוצות של כ-50 בכדורים צפופים בקוטר 1.5 – 2.0 ס"מ, בודדים או נישאים בקבוצות של 2 – 3 על עוקץ שעיר באורך 8 – 35 מ"מ.
הפירות של שיטת המשוכות הם תרמילים בלתי נפתחים שלהם צורה ישרה וגלילית. צבעום ירוק והופך חום-שחור עם ההבשלה. אורכם 4 – 8 ס"מ וקוטרם 0.8 – 1.5 ס"מ ובכל אחד 12 – 14 זרעים. הזרעים בצבע חום-ערמוני מסודרים באלכסון בתוך ציפה לבנה, ספוגית ויבשה. צורתם סגלגלה- פחוסה ומידותיהם 6 – 7 מ"מ אורך 4 – 5 מ"מ רוחב.
שיטת המשוכות עמידה בפני בצורת ושריפות ומצליחה בתנאים קשים. ניתן למצוא אותה מגובה פני הים עד 1300 מ'. היא ידועה כעמידה בפני חוסר-מים, חום, חמיצות ובסיסיות של הקרקע, מליחות ותנאי מדרון קשים. היא יוצרת סימביוזה עם חיידקים קושרי חנקן מקבוצת הריזוביום, דבר שמסייע לה להתבסס בקרקעות עניות. יחד עם זאת היא מצליחה מאוד בגידול על קרקעות חרסיתיות עמוקות ועשירות.
מוצאה של שיטת המשוכות הוא במקסיקו ומרכז אמריקה. שמו המדעי של המין ניתן לו היות והוא אוקלם לראשונה באירופה במאה ה-17 בגני פארנזה, שהוקמו בשנת 1550 על מדרונה הצפוני של גבעת הארמון ברומא שבאיטליה, ע"י הקרדינאל אלסנדרו פארנזה והיו הגן הבוטני הפרטי הראשון ביבשת. מאז נפוצה שיטת המשוכות ברחבי האזור הסובטרופי והטרופי של כדור-הארץ, בצפון אפריקה, מדרום לסהרה בסאהל, במזרח אפריקה, בחצי-האי ערב ובמזרח התיכון, בפקיסטן, הודו, איי האוקיינוס השקט אוסטרליה. עדיין לא ברור אם החדירה לאיי האוקיינוס השקט ואוסטרליה נעשתה באמצעות הפצה טבעית באמצעות זרעים שנסחפו על פני הים מאי לאי, או בידי אדם. שיטת המשוכות הגיעה לאוסטרליה ככל הנראה לפני הגעתם של האירופאים בעת החדשה, היות וחוקרים בריטיים שחקרו את פנים היבשת מצאו אותה בכל שטחי האזורים הצפוניים. אך לאחרונה הפכה שיטת המשוכות לצמח פולש לאורכם של נחלים ונהרות בעיקר בצפון-מערב מדינת ניו-סאות ויילס שם היא פוגעת באלפי דונמים של שטחי מרעה ויוצרת אזורי סבך צפוף שהבהמות אינן יכולות לחדור אליו.
שיטת המשוכות הועברה בידי בני-האדם לאזורים רבים בגלל שימושיה השונים. בישראל ובשאר אזורי המזרח-התיכון היא ידועה כצמח שיוצר משוכות קוצניות ובלתי עבירות ששימשו לגידור מטעים ובוסתנים, אך יש לה שימושים רבים בארצות אחרות.
בסביבות העיר קאן בדרום צרפת מגדלים את שיטת המשוכות לתוצרת הבושם בשם כָּאסִי. השמן האתרי של הפרחים מכיל את הססקויטרפנואיד פארנזול, שנקרא על שמו של צמח זה, ממוצה ע"י ממסים הידרופוביים. בהודו מיוצרות משחות ריחניות ע"י השריית הפרחים בשומן.
הפריחה היא מקור טוב למזון דבורים והעלים והפירות הירוקים מהווים מקור מזון חשוב לבהמות, כי תכולת החלבון בהם 18%. אכילת התרמילים בפי בהמות ואוכלי עשב מסייעת להפצת הזרעים. האבוריג'ינים ילידי אוסטרליה היו אוכלים את התרמילים לאחר קלייה, ומומלץ להשתמש בהם בדרך זאת בבישול. מהזרעים ניתן גם לסחוט שמן שיכול לשמש לבישול.
מהתרמילים ניתן להפיק צבע שחור, ובכמה אזורים בהודו משמשים התרמילים והקליפות לייצור צבע ולהפקת חומרים לעיבוד עורות. הקליפה מזילה שרף שיכול לשמש כדבק טבעי בדומה ל"גומי ערבי" המופק מהשרף של שיטים אפריקאיות.
העצה של שיטת המשוכות היא קשה ומחזיקה מעמד זמן ארוך גם בקרקע, לכן היא משמשת לייצור מחרשות ויתדות. בהודו משתמשים בענפי שיטת המשוכות הדקים, כמברשות שיניים. הצמח משמש למטרות שונות ברפואה העממית בדרום אמריקה, אפריקה ואסיה.