לוף ארץ-ישראלי הואגיאופיט שעליו גדולים, דמויי חץ, ותפרחתו מרשימה: צבעה ארגמן כהה, כמעט שחור, ומרקמה קטיפתי. הצמח רעיל, אך משמש למאכל אחרי הריסת הרעל בקליה או בישול ממושך. הרעל חריף, גורם להקאות, והוא נמצא הן בפקעת והן בעלים. בימי קדם השתמשו בפקעות כדי לגרום להפלה מלאכותית.
הפקעת פחוסה כדיסקוס, חד-שנתית, מתחלפת כל שנה: עם צמיחת העלים והתפרחת מתרוקנת הפקעת, ופקעת חדשה נוצרת ומתמלאת. היא מכילה עמילן, וכן רעלים, וגם גבישי אוקסלט הסידן.
בחורף עולים מתוך הפקעת עלים בודדים גדולים, 25 ס"מ אורכם. הם בוקעים מן הקרקע כשהם גלולים לאורך, כפגיון. העלה מבריק, מקומט קלות. הוא נישא על פטוטרת ארוכה, מבנהו משולש, בסיסו שסוע עמוקות לשתי אונות משולשות, חודי המשולש מעוגלים מעט.
באביב (מרס–אפריל) עולה מבין העלים תפרחת בודדת, המשועבדת כולה לתפקידה כמלכודת זמנית לחרקים. אורכה 30 ס"מ. חלקיה העיקריים נקראים שִׁזְרָה ומִתְחָל. השזרה היא מעין מקל זקוף במרכז התפרחת; והמתחל הוא עלה מוארך, גדול ועבה בצבע כהה. תחתיתו צינור או נדן או כד סגור העוטף את תחתית השזרה, חלקו העליון פרוש כלשון או כמפרש לצד השזרה. צידו החיצוני של המתחל ירוק. חלקו העליון של המתחל (בצידו הפנימי) קטיפתי למראה ולמגע, וצבעיו כהים. החלק העליון של השזרה, המזדקר מתוך הכד, הוא קטיפתי וצבעו כהה, והוא נקרא אַלָּה. החלק התחתון של השזרה, הכלוא בתוך הכד של המתחל, נושא פרחים חסרי כותרת: למטה פרחים נקביים; למעלה פרחים זכריים, לכל פרח אבקן אחד. הפרחים הנקביים מבשילים לפני הזכריים, וכך נמנעת האבקה עצמית: החרק בא מבחוץ כשהוא כבר עמוס אבקה מפרט אחר (שהחרק נכלא בו יום קודם, ועתה שוחרר). הוא מאביק את פרחי הנקבה באבקה הזרה. רק אחרי שהפרחים הנקביים נבלו משחררים הפרחים הזכריים את אבקתם, והחרק מתאבק בה לקראת מעברו לפרט נוסף. בין הפרחים הנקביים לזכריים יש על השזרה זיפים הפונים באלכסון מטה, שמוצאם מפרחים שהתנוונו. זיפים אלה, יחד עם טיפות שמן חלקלק על דפנות הכד, מאפשרים לחרקים להיכנס למלכודת אך מונעים מהם לצאת. רק עם תום מחזור ההפריה נובלים הזיפים, השמן מתייבש, הדופן מתקמטת והחרקים משתחררים. טרם נמצא יתרון ברור לחרקים ממחזור זה, אך ברור כי החרק שהתפתה להיכנס לתפרחת הלוף איננו "לומד לקח", והוא חוזר ונכנס אל פרט אחר.
מחזור הפריחה נמשך יממה אחת, מבוקר עד בוקר. טמפרטורת השזרה אינה עולה בלילה במידה ניכרת (במינים אחרים עולה טמפרטורת השזרה).
הפירות נפוחים, בשרניים, צמודים באורח ציורי לגבעול המרכזי (השזרה), צבעם תחילה ירוק, לבסוף כתום בוהק. הם מופצים על-ידי ציפורים, ומכילים זרעים עם קליפה חומה עבה, קשה ומרושתת.
בקיץ קמל הצמח ונעלם מהנוף. המין אנדמי ללבנט, גדל רק בארץ ישראל ובלבנון. הוא הוגדר כמין ונקרא בשם "ארצישראלי (Palaestinum)" בידי חוקר צמחי המזרח התיכון במאה ה-19, השווייצרי אדמונד בואסייה.
הוא גדל במפוזר, שכיח למדי, בהרים הימתיכוניים במרכז הארץ, בעיקר בהרי יהודה. בצפון הארץ גדל מין קרוב, לוף מנומר, שקשה להבדיל ביניהם (בעיקר כשהתפרחת צעירה). לדעתו של יעקב כוח, חוקר הלופיים, סימן-ההבדלה החשוב ביותר הוא הריח: ללוף מנומר ריח של צואה, בעוד ריחו של הלוף הארצישראלי מזכיר ריח של פירות רקובים תוססים. בהתאם לכך מואבק הלוף הארצישראלי על-ידי זבובי-תסיסה (דרוזופילה), והלוף המנומר – על-ידי חיפושיות קברניות, חיפושיות-פגרים וזבובי-צואה-ופגרים. הבחנה לפי הריח, שהיא גם הבחנה לפי מאביקים, יש בה הגיון מבחינה גנטית, אך היא קשה ליישום, בעיקר בבדיקה של חומר מיובש בעשביה. עוד מוסיף כוח כי ללוף מנומר יש שתי צורות: האחת שצידו הפנימי של המתחל שלה מנומר בכתמים ירוקים, חומים או ארגמניים על רקע של ארגמן כהה או ירקרק; ובשניה הוא ארגמני אחיד. ויש אף הבדל נוסף: תפרחתו של לוף מנומר יושבת סמוך לקרקע, הכד שבתחתית המתחל נוגע ממש בקרקע; ותפרחתו של לוף ארץ-ישראלי נישאת על עוקץ, בגובה של כ-5 ס"מ מהקרקע. בניגוד לכך כותבים פיינברון ודנין כי: "התפרחת של לוף ארצישראלי מפיקה כרגיל ריח של פירות תוססים, ובאוכלוסיות אחדות ריח של זבל ונבלות". זהרי כותב כי ללוף ארצישראלי "אין ריח דוחה", ואילו ללוף מנומר "ריח דוחה מאוד". אבישי שמידע מסמן במפתו לוף ארצישראלי רק בהרי מרכז הארץ, יהודה ושומרון, משמע שלדעתו כל האוכלוסיות של לוף בצפון הארץ, בגליל ובגולן ובחרמון – שייכות כולן למין לוף מנומר. מכאן אפשר להסיק כי גם האוכלוסיות בלבנון יתבררו כלוף מנומר, מה שמותיר את הלוף הארצישראלי כאנדמי לארץ ישראל בלבד, ורק למרכזה, יהודה ושומרון.
נזכר בתוספתא (שבת ח, ט) כצמח לכיבוש.
מגדלים אותו גם לנוי.
הלופיים הם משפחה טרופית בעיקרה, ומונים בה 100 סוגים ו-2,000 מינים. רבים בה אפיפיטים, ומינים אחדים ידועים בגינת הנוי, במיוחד כצמחי-עציץ בבית. בארץ גדלים בר 4 סוגים עם 11 מינים. בסוג לוף 12 מינים, בארץ 4. מינים אחדים מכונים, בעברית ובלשונות אירופיות, בשם "מטה אהרון", ואילו בערבית "אוזן הפיל" (שם השמור בעברית לסוג אחר, תרבותי, במשפחת הלופיים).
כתב מייק לבנה