משפחת הדולביים (דָּלְבִּיִּים) בסדרת הפרוטאים (Proteales, שבה עוד 3 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת סוג יחיד, דולב, שבו 7 מינים. המשפחה התפתחה לפני כ-60 מיליון שנה ותפוצתה משתרעת בעיקר באזורים הממוזגים בצפון אמריקה ובאגן הים התיכון.
השם דולב, בהגייה "דולבא", מופיע בתלמוד וככל הנראה קדום יותר, משום שהתלמוד מצטט ברייתא (משנה חיצונית, שלא נכללה במשניות שסידר ר' יהודה הנשיא), המנסה לברר מהו "ענף עץ עבת" הנזכר בתורה, כאחד מארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות: "תָּנוּ רַבָּנַן: ועֲנַף עֵץ עָבֹת - וְאֵי זֶה הוּא?... וְאֵימָא דּוּלְבָא? [ואולי הכוונה לדולב?] בָּעֵינַן [צריכים אנו] שֶׁיִהְיוּ עֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ וְלֵיכָּא [ואין כך]" (מסכת סוכה, דף ל"ב, עמ' ב'). במקרא קרוי הדולב "ערמון", למשל: "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת" (בראשית ל', ל"ז) והתלמוד מפרש: "ערמונים - דולבי" (מסכת ראש-השנה, דף כ"ג עמ' א'). השם דֹּלֶב חודש לתיאור העץ המוכר לנו כיום כדולב מזרחי, ע"י פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי) במילונם "ילקוט הצמחים" שיצא לאור ע"י ועד הלשון העברית בשנת תר"ץ (1930). שמו המדעי של הסוג, Platanus (ומכאן שם המשפחה, Platanaceae), הוא שם יווני עתיק יומין, המאזכר את עלי העץ השטוחים והרחבים ואולי גם את נופו הרחב (platus - מיוונית: "רחב").
הדולביים הינם עצים נשירים גבוהים, המתנשאים לגובה של עד 50 מטרים. הגזע יחיד, זקוף, לעתים מתפצלים מבסיס העץ מספר גזעים, נטויים עד שרועים. בצעירותו הגזע חלק, מתקלף בהשירו לוחות קליפה דקות, תוך חשיפת גזע טרי, שלו מרקם פסיפסי לבנבן או ירקרק, המתכהה, מתעבה ומתבקע ונחרץ עם הגיל. הענפים הצעירים וצדם התחתון של העלים עטויי שערות כוכביות, ונשירתן גורמת לאלרגיות. העלים מסורגים, פשוטים, בעלי-פטוטרות ניכרות, שבסיסן נפוח וחופה על הניצן החיקי. עלי-הלוואי קטנים, בסיסם עוטה את הענף כנדן, לעתים נותרים יציבים ואינם נושרים, שוליהם תמימים, או משוננים. טרפי העלים מחולקים לאונות כעין כף-יד, לשוליהם שיניים גסות, בסיסם לבוב, קטום, או דמוי-יתד. פני הטרף שעירים, או מקריחים. הדולביים הם חד-מיניים-חד ביתיים - פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על פרט יחיד. התפרחות ערוכות בקרקפות כדוריות, החרוזות על עוקץ ארוך, המשתלשל כלפי מטה ומופיעות עם הלבלוב. בתפרחות הזכריות 5-1 קרקפות ירוקות קטנות של פרחים אבקניים, יושבות על העוקץ, נושרות עד מהרה. בתפרחות הנקביות 7-1 קרקפות גדולות יותר של פרחים עליניים, יושבות על הציר המרכזי, או נישאות על עוקצי משנה. התפרחות הזכריות והנקביות ערוכות על עוקצים נפרדים, או על עוקצים משותפים ואז התפרחות הנקביות סמוכות לענפים המעוצים מהם משתלשל עוקץ התפרחת. הדולביים הינם מואבקי-רוח. הפרחים בכל קרקפת קטנים וצפופים, חסרי עטיף, או שהוא מצומצם והפרחים נכונים. מספר אברי הפרח - עלי-גביע, עלי-כותרת, אבקנים, או עמודי-עלי - זהה. במקרים בהם מובחן העטיף הרי שבפרחים הזכריים 8-3 עלי-גביע משולשים, זעירים וכמספרם כך מספר עלי הכותרת, מוארכים, איזמלניים, קטנים, מכילים 8-3 אבקנים, זיריהם קצרים, הציר המחבר את שתי לשכות המאבקים מתרחב בראשו לכדי קשקש דמוי תריס, התוחם את המאבקים מלמעלה. ללשכות המאבקים סדקי אורך, המשחררים אבקה כלפי צידי הפרח. לעתים-קרובות קיימים בנוסף לאבקנים הפעילים גם שרידי אבקנים מנוונים (סטמינודים). הפרחים הנקביים חסרי עלי-כותרת, מכילים שחלה עלית, עשויה 8-3 עלי-שחלה מפורדים, שבכל אחת 2-1 ביציות, מראש כל עלה-שחלה עולה עמוד-עלי מוארך, צלקת לאורך שטח פניו הפונים כלפי מרכז הפרח, בולט מן הפרח ונותר יציב ובלתי נשיר בפרי הבשל. לעתים השחלה בת מגורה אחת. בפרחים הנקביים מצויים שרידי אבקנים מנוונים (סטמינודים). הפרי קרקפת כדורית מורכבת מזרעונים מרובים, צרים, דמויי-ביצה הפוכה, מצולעים, בבסיסם ציצת שערות ארוכות ובראשם עמוד-עלי, ואלו בולטים אל מחוץ לקרקפת הכדורית ומשווים לה מראה קיפודי. הזרעים מכילים שכבה דקה של אנדוספרם, העובר עדין, זקוף ולו שני פסיגים שאינם שווים בגדלם. הזרעונים השעירים נפוצים ברוח.
הדולביים מגודלים כעצי נוי רחבי נוף בגינות, בשדרות, בפארקים ולשפת בריכות ומקווי מים מלאכותיים. העצה הקשה אינה מתאימה לעיבוד ולפיכך אין הדולביים משמשים כמעט בתעשיית העץ, למעט להכנת קרשי חיתוך לבשר, המשמשים קצבים ומשקי בית.
בישראל מיוצגת המשפחה ע"י מין יחיד, דולב מזרחי, הגדל בבר לאורך נחלי איתן בצפון הארץ.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
|
דולב מזרחי |