ברשימות הטקסונומיות העדכניות, המבוססות על מחקרים גנטיים ומולקולאריים, משפחת הירבוזיים כוללת את הצמחים ששוייכו בעבר למשפחת הסילקיים ובכך היא נחשבת למשפחה שבה מספר המינים הרב ביותר בסדרת הציפורנאים (Caryophyllales, שבה גם פרנקניים, אשליים, עפריתיים, ארכוביתיים, ציפורניים, חיעדיים, לילניים, רגלתיים, אפרוריתיים, צבריים ועוד 27 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), עם כ-160 עד 180 סוגים וכ-1,800 עד 2,500 מינים (תלוי ברשימה הטקסונומית. בחלוקה הקודמת, כללה משפחת הירבוזיים כ-65 סוגים וכ-900 מינים). יש הממשיכים עדיין להתייחס אל הירבוזיים והסלקיים כאל שתי משפחות נפרדות. בתיאור שלהלן, ההתייחסות הינה למשפחה המורחבת (sensu lato). להעמקה נוספת בקבוצת הסילקיים במשפחה, מומלץ לעיין בתיאור של משפחת הסילקיים. לשתי הקבוצות במשפחה סימנים משותפים: פרחים קטנים ושלרוב אינם מושכים את העין, המותאמים להאבקת-רוח, עטיף בן דור אחד, שחלה עילית מאוחת-עלים ובה ביצית יחידה, דמיון בצורת האבקה, בהתפתחות העובר, בתכולת פיגמנטים אדומים (בטאלאינים, קרויים על שם הפיגמנטים שבסוג סלק, Beta) ובמבנה הפלסטידות (אברונים בתאי הצמח שבהם מתבצע חילוף חומרים). הסימנים המבדילים בין קבוצות הירבוזיים והסלקיים הקלאסיות הן בכך שהאבקנים בסלקיים מופרדים ובירבוזיים זיריהם על-פי רוב מאוחים, לפחות חלקית. כמו כן, עלי-העטיף בסלקיים, בדרך-כלל, קרומיים או בשרניים ירוקים, בעוד שבירבוזיים הם לרוב קרומיים לבנים, ורודים או אדומים.
המשפחה קרויה על שם הסוג ירבוז, שם הנזכר במשנה כעשב-בר נאכל שאין צורך להפריש ממנו מעשר (מסכת שביעית, פרק ט', משנה א'). שם הסוג המדעי, Amaranthus (ומכאן שם המשפחה, Amaranthaceae), מלטינית: a - "לא", "ללא"; maraino - "לדהות", "לקמול", לאמור: "אינו נובל", על שום פרחי ה"אלמוות", העמידים לאורך זמן, של רבים ממיני הסוג.
הירבוזיים נפוצים בכל יבשות העולם, בעיקר באזורים טרופיים וממוזגים, אך נעדרים מאזורים אלפיניים וארקטיים. הם עשבים חד-שנתיים, או רב-שנתיים, בני-שיח או שיחים, חלקם בשרניים (בעיקר בקבוצת הסלקיים), חד-ביתיים, או דו-ביתיים. בדרך-כלל שורשיהם שיפודיים, לעתים בשרניים. הגבעולים והעלים לעתים עטויי שערות הדוקות ולעתים קירחים, לפעמים מכוסי אבקה קמחית ויש והם קוצניים. העלים מסורגים או נגדיים, לרוב פשוטים, לעתים מחולקים לאונות, חסרי עלי-לוואי, בעלי-פטוטרות, או יושבים, איזמלניים, תמימים, משוננים, גליליים-בשרניים, או מנוונים לקשקשים. התפרחות פרחים בודדים, או צברי-פרחים, הערוכים בקרקפות, אשכולות, מכבדים או שיבולים, בקצות הגבעולים, או בחיקי עלים. לעתים-קרובות יש חפים בבסיס התפרחת וחפיות בבסיס הפרחים. הפרחים דו-מיניים או חד-מיניים. העטיף עשבוני או חסר, או שבמקומו חפיות. כאשר קיים עטיף, הוא עשוי לרוב מ-5-3 אונות, או עלים (אלו עלי-עטיף, tepals, שלא ניתן להבחין בהם עלי-גביע ועלי-כותרת), לעתים מאוחים בבסיסם, ערוכים בדור אחד. אבקנים 5-0, למאבקים 4-2 לשכות וחריץ-אורך אחד או שניים שדרכם מתפזרת האבקה (על פי מבנה לשכות המאבקים חילקו בשעתם את הירבוזיים הקלאסיים ל-2 קבוצות עיקריות). לחלק מהירבוזיים אבקנים-מדומים (Pseudostaminodia), שהם למעשה תוספתנים צדיים מגווני צורות, על זירי האבקנים האמיתיים. השחלה בדרך-כלל עילית ובה ביצית יחידה. עמוד עלי חסר, קצר, או קיימים 4-2 עמודי-עלי וכל אחד מהם נושא 4-2 צלקות. הפרי הלקט, שקיק, או אגוזית, לעתים מלווה בעלי העטיף, יש שהם עטויי זיפים, המסייעים בהפצת הזרעים על-ידי היצמדותם לפרוות בעלי-חיים. הזרעים קטנים, כהים.
הירבוזיים, בעיקר מקבוצת הסילקיים, נחשבים כצמחים שהתפתחו בתקופות מוקדמות ותומכים בכך ממצאים של אבקה מאובנת של מיני המשפחה, המתוארכת לסוף תקופת המזוזואיקון (תקופת מאסטריכט, לפני 72-66 מיליון שנה).
למספר מיני ירבוזיים נודעת חשיבות כלכלית. מינים שונים תורבתו ואבריהם משמשים למאכל, כמו שורשי הסלק, עלי התרד וזרעי כף-אווז הקינואה. מיני בר שונים משמשים כצמחי מאכל בתרבויות שונות (למשל, פרקן עשבוני, נאכל כתוספת לסלט במערב אירופה). רבים מן הירבוזיים הינם עשבים רעים בשדות חקלאיים ובגינות ואחרים משמשים כצמחי גינון נפוצים (למשל, צלוסיה).
רבים ממיני הירבוזיים עמידים למליחות וגדלים בבתי-גידול שבהם תנאים קיצוניים: חולות מדבר נודדים, קרקעות גירניות, קרקעות עשירות בגבס ומלחות. מינים רבים נפוצים במעזבות ובאזורים מופרעים ומהווים את הצומח העיקרי במקומות אלה.
בישראל מיוצגים הירבוזיים על-ידי 27 סוגים ויותר מ-100 מינים, מהם בקבוצת הסלקיים 22 סוגים ו-85 מינים ובקבוצת הירבוזיים 5 סוגים ו-17 מינים. בעוד שחלק מהמינים נפוצים ביותר, אחרים נדירים ויש מהם הנמצאים בסכנת הכחדה.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
Bao, B., Borsch, T. & Clemants, S.E. Flora of China, Online Vol. 5, p. 352, 415
Henao, C.A.A. (2009). Neotropical Amaranthaceae. In: Milliken, W., Klitgוrd, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics. Kew Gardens Website.
Robertson, K.R. & Clemants, S.E. Flora of North America, Online, Vol. 4, pp. 258, 405-406
Zappi, D. (2009). Neotropical Chenopodiaceae. In: Milliken, W., Klitgוrd, B. & Baracat, A. (2009 onwards), Neotropikey - Interactive key and information resources for flowering plants of the Neotropics.
Zohary, M. (1966). Flora Palestina, Part One, p. 136, 180
פינברון-דותן, נ. ודנין, א. המגדיר לצמחי-בר בארץ-ישראל. (1998). כנה. ירושלים.
|
ביצן מכסיף | כף-אווז ריחנית |