ערער גלעיני (לשעבר ערער מעונב) הוא עץ מחטני ירוק-עד. הוא גדל זקוף, בצורת חרוט קלאסי ("עץ חג-המולד"), ועשוי להגיע לגובה של 12 מ'. נקרא בעבר גם ערער מעונב, תרגום של השם המדעי הלא-מוצלח. יש המציעים להפרידו מהסוג ערער ולהתייחס אליו כאל סוג בפני עצמו, כי האצטרובל גדול (קוטרו 20–30 מ"מ, לעומת 5–10 מ"מ במינים אחרים). העלים מחטניים, דוקרניים.
ערער גלעיני פורח בקיץ. האצטרובל שלו דומה מאוד לאצטרובל של ברוש, אך אין הוא מתפשק בהבשילו. הוא עשוי שכבות-שכבות: בחוץ שכבה דונגית דקיקה כחלחלה, המקנה לעץ כולו גוון מיוחד כאשר הוא נושא אצטרובלים רבים; פנימה ממנה שכבה דקה ואטומה, מבריקה בצבע חום בהיר; הלאה פנימה שכבה סיבית–בשרנית עבה, טעמה מתוק אך עפיץ; עוד פנימה גלעין קשה; ורק אם תפצח גלעין זה בכוח רב תגיע אל 2–3 גרעינים, שטעמם משובח כטעם הצנובר, אך הם קטנים, וספק אם הם מצדיקים את המאמץ לחשפם לאכילה. לא ברור איך נפתח האצטרובל ונחשפים הזרעים בטבע. סביב עצים בוגרים מפוזרים המוני אצטרובלים, אך לא נצפתה נביטה ספונטנית.
ערער גלעיני שכיח למדי בחרמון בבתי-גידול משובחים, לחים-יחסית, ברום שבין 800 ל-1,850 מ'. תפוצתו העולמית מוגבלת לארצות שבצפון-מזרח הים התיכון: יוון, טורקיה וסוריה, החרמון הוא גבולו הדרומי.
הגזע ישר ועמיד בפני חרקים, ולכן היה מבוקש מאוד לבנייה, בעיקר לקירוי גגות, ואוכלוסייתו סבלה במיוחד מפגיעה בידי אדם. העץ מתחדש לפעמים אחרי כריתה או שריפה, ואז גזעו מתפתל, אך אחרי כמה שנים הוא מחדש את המבנה החרוטי. כל עוד העץ נמוך, בצעירותו או אחרי כריתה, עד להגיעו לגודל סביר (בערך בגובה 5 מ') – אין הוא עושה אצטרובלים. עם הגיעו לגובה המתאים הוא עושה פתאום אלפי אצטרובלים לעץ, ועתים מראה העץ כולו מכחיל מרוב אצטרובלים. נראה שזה מנגנון המבטיח כי כל עוד אין קיומו של הפרט מובטח אין הוא יכול להרשות לעצמו להקדיש משאבים לדור הבא, אך כאשר התבסס – הוא מקדיש את כל-כולו ליצירת זרעים.

בסוג 60 מינים, הגדלים בעיקר בבתי-גידול יובשניים באזורים ממוזגים בחצי הכדור הצפוני, משני עברי האוקיאנוס האטלנטי. רבים מהם הסתגלו לתנאים גבוליים: הם גדלים בהרים גבוהים או בערבה ובמדבר לא-קיצוני. בהתאם לכך רבים מהם נמוכי-קומה, ולרבים מהם גזע מתפתל וציורי. אחרים זקופים וצומחים כחרוט (או כ"עץ חג-המולד"). מינים רבים מקובלים בגינות נוי, מהם שרועים ומשמשים לכיסוי-שטח.
בארץ ובסביבותיה גדלים 4 מיני ערער. רוב המינים דו-ביתיים (עצי זכר ועצי נקבה נפרדים). הם מואבקי-רוח, ועצי הזכר מייצרים שפע רב של אבקה. פרט (נקבי? חד-ביתי?) של ערער ברושי בחרמון מבשיל אצטרובלים, אף שהעץ הזכרי הקרוב ביותר אליו גדל במרחק של למעלה מ-2 ק"מ ממנו.
האצטרובל הנקבי בשרני ואינו נפתח בהתייבשו, בניגוד לברוש. האצטרובל כדורי, לרוב קטן, קוטרו 5–15 מ"מ. הוא צבעוני, מופץ על-ידי ציפורים. לא ברור כיצד הוא נפתח בטבע לשחרר את הזרעים.
העלים של חלק מהמינים מחטניים דוקרים, קצרים ומפושקים, אורכם 2 ס"מ; במינים אחרים הם קשקשיים, זעירים, רעופים כמו בברוש. לעתים מופיעים 2 טיפוסי העלים באותו עץ, או שעלי הנבט דוקרניים ועלי העץ הבוגר קשקשיים.
העצים מדיפים ריח נעים, הידוע בנגרות, וכן נעשה בו שימוש כבושם בתעשיית המשקה ג'ין, לתיבול בשר ולבישום סבון. ברפואה הטבעונית מייחסים לערער ערך רב בשימושים מגוונים. בנגרות מקובל הערער לעיצוב רהיטים וחפצי-נוי. שמן ערער משמש במעבדות כשמן אימרסיה למיקרוסקופ.
באתרים עתיקים בנגב התגלה שימוש לבניה בעצי ערער אֱדום, שמקורם ודאי בסיני או באֱדום. כחצי מכל עצי הבניה במצדה הם ערערים, כנראה מאֱדום. גם בין עצי ההסקה במכרות הנחושת בתמנע נמצאו עצי ערער.
לא בטוח כי זה הצמח הנזכר בשם זה בתנ"ך (ירמיהו י"ז, ו'; תהלים ק"ב, י"ח).

כתב מייק לבנה