אדמונית החורש היא צמח יפהפה ומפורסם בהדרו, נדיר ביותר בארץ, נושא לעליה-לרגל המונית בעונת פריחתו. זה צמח עשבוני רב-שנתי מסועף וקירח, שגובהו הרגיל 40 ס"מ, עתים אף כפליים ויותר מכך. העלה גדול, גונו ירוק עשיר וכהה, והוא שסוע עמוקות ל-3 אונות, שכל אחת מהן שסועה שוב עמוקות ל-3 אונות רחבות. אולי זה מה שנתן לו את שמו הערבי שמשמעו כף הדוב. העלים בוקעים מן הקרקע בחורף כשהם גלולים לאורכם כפגיון, וגונם אז אדמדם. שורשי הצמח מעמיקים, והם מעובים לכדי פקעות. הסוג נחשב בעבר כבן למשפחת הנוריתיים, אחר הוכרז כמשפחה בפני עצמה. המשפחה נחשבת לאחת הפרימיטיביות בין משפחות הדו-פסיגיים.
אַדְמוֹנִית הַחּרֶשׁ היא צמח מוגן, ואכן היא ראויה להגנה לא רק בגלל יופיה, אלא בעיקר בהיותה נתונה על סף הכחדה, עם אוכלוסיה מצומצמת וחשופה לסכנות מידי אדם. יש הרואים באוכלוסיה שבארץ משום מין נפרד, מה שמדגיש את הצורך בהגנה עליה.
השם המדעי גזור משמו של פיאון, רופא האלים במיתולוגיה היוונית, אשר ריפא בעזרת צמח זה את פצועי מלחמת טרויה. זרעי אדמונית מושרים ביין היו ידועים כתרופה לסיוטי-לילה, רוחות רעות, עין הרע, עוויתות, מחלות עצבים, מחלת הנפילה, מחלת-ירח, כאב-ראש והפרעות בכבד.
אדמונית החורש פורחת מאוחר באביב, בחודשים אפריל-מאי, ומועד פריחתה המדוייק משתנה משנה לשנה. הפרח גדול, קוטרו עד 10 ס"מ, צורתו כקערה, צבעו ורוד עז עד ארגמן. לפרח 3 עד 5 עלי-גביע רעופים ו-5–8 עלי כותרת. לעתים יש טיפוסי-מעבר בין עלי הגביע לעלי הכותרת, כגון עלה-גביע המפוספס לאורכו בצבע ירוק עם ורוד. עלי הגביע ועלי הכותרת קעורים. האבקנים מרובים, תורמים אף הם להדרו של הפרח: הזירים ורודים–ארגמניים והמאבקים צהובים כגופרית. עמודי העלי לבנים–שעירים כצמר-גפן, ובראשם צלקות אדומות גדולות. הפרח מואבק על-ידי דבורים גדולות (בומבוס ודבורת-העץ). הפרי דמוי כוכב עם 3–5 קרניים. בהבשילו הוא מתפשק ונפתח, ואז גם הוא מרהיב בצבעיו: הוא אדום מבפנים, ועל רקע זה זוהרים זרעים אדומים הטובלים בתוך צמר לבן. בהמשך הופך צבע הזרע לכחול–שחור מבריק ונהדר. יש טוענים כי זרעים אדומים ושחורים אינם שלבים שונים, אלא כי הזרעים הכחולים פוריים, ואילו האדומים עקרים, נועדו לפרסומת, למשוך ציפורים שיפיצו את הזרעים הפוריים. האדמונית מתרבה גם באורח וגטטיבי.
המין רבגוני, יש פרטים שעליהם שונים מעט מן המתואר לעיל, ויש שהפרח שונה מעט מהמתואר לעיל.
אדמונית החורש גדלה בישראל רק בתחום מצומצם מאוד, באגן הניקוז העילי של נחל כזיב בגוש הר מירון, בעבי היער בקרקע עשירה ברקבובית, בעיקר במדרון הצפוני של הר הלל. האוכלוסיה בארץ מהווה את גבול תפוצתו הדרומי של מין זה. החוקר הישראלי של האדמונית ראובן אורטל טוען כי היא מגיעה לכדי פריחה רק בקרחות שבחורש או בשולי החורש, אני לא התרשמתי כך. מכל מקום הפריחה דלילה, רק חלק קטן מן הצמחים באוכלוסיה פורחים כל שנה. תפוצתו העולמית של המין משתרעת ממרוקו עד איראן.
בסוג 50 מינים, רובם באזורים ממוזגים באסיה ובאירופה, מעטים גם באמריקה. הסוג יחיד במשפחתו.
מינים רבים של אדמונית מקובלים מאוד בגינות-נוי ובחקלאות לפרחים לקטיף מסחרי. מרבים לגדל אדמוניות במזרח אסיה, באירופה ובאמריקה. בסין וביפן מטפחים מיני אדמונית כבר יותר מאלף שנים, ובאירופה – מאז ימי הביניים. יש מי שמונה את האדמונית בין תריסר הסוגים השכיחים ביותר בגינות-הנוי בעולם.

כתב מייק לבנה
הארץ ישנה פריחה בעיקר באתרים הללו: ליד בית ג'אן, נחל כזיב ובשמורת הר מירון