עֲרָבָה לְבָנָה היא עץ דו-ביתי נשיר-חורף של גדות-נחלים, הגדל בארץ בעיקר בעמק החוּלה, מעט גם במישור החוף. העץ גדל מהר ("כעץ שתול על פלגי מים"), עשוי להגיע עד גובה 10 מ' ולקוטר מרשים של הגזע. נופו רחב. הענפים משתלשלים, חומים–לבנים. הקליפה מצולקת. העלים הצעירים שעירים משני צידיהם וגם הענפים הצעירים שעירים. העלה הבוגר מכסיף רק בצידו התחתון, ואילו צידו העליון ירוק. רוחב העלה עולה על 25 מ"מ (להבדיל מהערבה המחודדת). שפת העלה משונשנת. עלי הלואי אזמליים, צרים, משוננים.
ערבה לבנה פורחת ממרס עד יוני. לפרח 2 אבקנים. הפרי יושב או נישא על עוקץ קצרצר. לזרע ציצית לבנה. המין מחליף את הערבה המחודדת בעמק החולה, במקורות הירדן ובמרגלות החרמון. העלים רחבים יותר, שעירים–מכסיפים מלמטה.
ערבה לבנה משמשת ברפואה העממית לשיכוך כאבים, להורדת חום, לריפוי פגעי עור, בעיות בדרכי השתן, דלקת שקדים, דלקת חניכיים.
תפוצתה העולמית של ערבה לבנה רחבה, והיא משתרעת בארצות הים התיכון וגם הרחק צפונה ומזרחה.
בסוג 500 מינים, והם נפוצים בעיקר באזורים ממוזגים וקרים בחצי הכדור הצפוני גם בעולם הישן וגם בעולם החדש. ההבחנה בין המינים קשה, במיוחד לאור העובדה שנוצרים בני-כלאיים בין המינים. בארץ גדל עוד מין אחד, ואולי עוד 3 מינים נדירים ביותר, וכן מין אחד תרבותי – ערבת בבל (ערבת בכות), שענפיה נוטים מטה כמקוננים, להזכיר את " על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" (תהילים קלז, א–ב). מוצאה מסין.

משפחת הערבתיים נחשבת למשפחה פרימיטיבית בין הדו-פסיגיים ובמערכת מכוסי הזרע, והיא יחידה בסדרתה, סדרת הערבתאים. במשפחה נכללים שני סוגים בלבד: ערבה וצפצָפה.

כתב מייק לבנה