"גֹמא" נזכר במקרא כצמח ביצה שקיומו תלוי בקרקע לחה: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח יא). כן הוא נזכר בצמידות לקנה, הגדל באזורים לחים: "בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא" (ישעיהו לה ז). קני הגומא שימשו להתקנת כלי שיט. מוכרת לכל היא תיבת הגומא שבה השתמשה יוכבד, אם משה, להצילו מגזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו": "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג), והתנ"ך מעיד כי מן הגומא יצרו סירות : "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם" (ישעיהו יח ב).
במשנה ובתלמוד נזכר הגומא על שימושיו השונים בשם "גמי".  "המוציא גמי - כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה" – שיעור ההוצאה של קנה גומא מרשות לרשות (כגון מרשות היחיד לרשות הרבים) האסור בשבת הוא שיעור אורך קנה המספיק ליצירת בית אחיזה לתלות בו נפה וכברה (מסננות שונות). "ר' יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן" – כלומר שיעור ההוצאה מרשות לרשות האסור בשבת הוא אורך קנה הגומא העשוי לשמש כסרט מידה להראות לסנדלר את מידת הנעל שלה  זקוק ילד קטן (שבת, ח', ב'). בגומא השתמשו כפקק לחביות משקה - "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית" אם אטם אותם היטב, הכלי נחשב כחתום ואינו נטמא (כלים י', ב'); כספוג - "ספוג שבלע משקין טמאין... וכן חתיכה של לפת, ושל גמי" אם נפלו לתנור הרי שיטמאו אותו כי המשקה הטמא ייפלט מן הספוג בחום (כלים ט',ד'); לקלית עקלים - סלים לכבישת זיתים  - "כלי בית הבד והעקל...  בזמן שהן של גמי - מיישנן כל שנים עשר חודש, או חולטן בחמין"  כדי לטהרם (טהרות י',ח'); לקשירת זמורות גפנים בכרם – "המותח זמורה מאילן לאילן... סיפקה בחבל או בגמי - תחת הסיפוק, מותר" לזרוע מין אחר תחת החבל העשוי מגומא ואין בכך איסור כלאיים (כלאיים ו',ט');  לחבישת פצעים – "כוהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי..." שיוחסו לו תכונות מרפא מעבר לעצירת הדם (עירובין י',י"ד); ולסימון חקלאי – "כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר  וקושרן בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים ג',א').
בתלמוד הבבלי נזכרים שימושים נוספים, כגון: קליעת מחצלות – "מחצלת של שיפא ושל גמי..." (סוכה ט"ז, ע"א); תיקון מנעלים – "רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה" (ר' ירמיה היה מהלך אחרי ר' אבהו בכרמלית – אזור שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים, בשבת – ונקרעה רצועת סנדלו. אמר לו: מה נעשה? אמר לו קח רצועת גומא לח, המתאים למאכל בהמה וכרוך על סנדלך") (שבת קי"ב, ע"א); גם בתלמוד הירושלמי מוזכר הגמי בשימושים דומים. בשולחן ערוך מובאת הלכה כי האבל אסור בנעילת מנעלי עור אך מותר לו לנעול סנדל עשוי גמי (יורה-דעה, שפ"ב).
כתב: דרור מלמד