שרך רב-שנתי ירוק כל השנה, הנראה כשתיל של אורן. גובהו 30–100 ס"מ. עשבוני זקוף, קצת קשוח, מחוספס קלות כנייר זכוכית, בזכות תרכבות צורן (סיליקה) שבו.
הגבעול חלול, מפרקיו בולטים מאוד. מהגבעול הראשי יוצאים דוּרים-דוּרים של גבעולים, מספרם בכל דוּר 6–8.
ככל השרכים גם לשבטבט אין פרחים ואין זרעים, והוא מתרבה בנבגים. בראשי גבעולים נפרדים מתפתחים מנבגים, הערוכים כמו שיבולים. בסוג 2 מינים בארץ, דוקא המין שבטבט ענף הוא פחות ענף, מכל מפרק בגבעול יוצאים אצלו ענפים מעטים (לעומת 10–30 ענפים בשבטבט גדול). גדל בבתי-גידול לחים, נפוץ בנופים לחים מתאימים בחלקים רבים של חצי הכדור הצפוני בעיקר.
השבטבט הוא סוג הנחשב גם כמשפחה, סדרה, מחלקה ואף מערכה (או לדעת אחרים – חטיבה) בפני עצמה. מכל המערכה נותר כיום רק הסוג שבטבט, ובו 15 מינים, מהם 2 בארץ.
השם ניתן לצמח בגלל ענפיו הגמישים כשוט (שבטים לחים).

השבטבט הוא שריד יחיד כיום מקבוצה גדולה ועתיקה ששגשגה בעבר הרחוק, בתקופת הקרבון, לפני 270 מיליון שנה. אז כללה הקבוצה מינים רבים, מהם עצים ("עצי-שרכים"), והיא כיסתה בצפיפות מרחבים גדולים מפני כדור הארץ, שנופם היה אז בעיקר נוף ביצתי. גופם של הצמחים שקע בביצות ונרקב-חלקית, וכך הפך במרוצת הדורות בתהליך ממושך לפחם, אותו פחם הנכרה כיום ומשמש את האנושות. במקומות רבים נותרו בתוך הפחם טביעות (מאובנים) של אותם שבטבטים קדמונים.
לא ידוע על שימושים בשבטבט בארץ, אולי בגלל היותו מוגבל לבתי-גידול מעטים, אך באירופה משתמשים בו לעצירת דם, לריפוי פצעי עור, לקוסמטיקה ועוד.

כתב מייק לבנה