אקליפטוס המקור הוא עץ ירוק-עד שמוצאו מאוסטרליה, שם הוא יוצר נוף של יערות רחבי ידיים. הוא גדל במהירות ויכול להתנשא לגובה של 35 מ' ואף יותר. גזעו מתעבה עם השנים, ואם אינו נכרת, מגיע קוטרו לממדים מרשימים. צבע קליפת העץ חום בהיר. הקליפה מתקלפת בקטעים הניתקים מהגזע, מתעגלים ונושרים. מתחתיה נחשפת קליפה חלקה בהירה, שגם היא תתקלף בעתיד עם התעבות הגזע והענפים. העלים מוארכים ומסתיימים בחוד, גלדניים, מעט בלתי סימטריים. צבעם ירוק בהיר. כאשר ממוללים את העלים הם מדיפים ריח מיוחד, שמקורו בשמן האתרי שבהם. הענפים הצעירים והעלים משתלשלים כלפי מטה. העלים מפנים את צדם הצר לשמש, וכך מפחיתים את איבוד המים. גם גלדניותם של העלים אינה מתאימה לאידוי נמרץ של מים. מכאן שהאמונה כאילו מיטיב האקליפטוס לייבש ביצות – אין לה ביסוס עובדתי.
אקליפטוס המקור פורח כמעט כל השנה, לשמחת לבם של דבורים ומגדלי-דבורים. הפרחים דו מיניים, מסודרים בתפרחת דמויית סוכך פשוט הנישא על עוקץ. פקעי הפריחה מכוסים במצנפת ירוקה. במרכזה בליטה דמויית מקור, היא שנתנה למין את שמו. במוצאה הבליטה היא גלגול של עלי הכותרת. בעת הפריחה נושרת המצנפת ומתפשקים אבקנים רבים לבנים צהבהבים. הפרחים מדיפים ריח חזק המושך אליהם דבורים. השחלה תחתית והיא מעורה במצעית. הפרי הלקט הנפתח ב-4–5 מגורות, והוא מפזר זרעים רבים. יש שונות רבה במועדי הפריחה בין עצים שונים ממין זה, וכמעט בכל עת ניתן למצוא ביער פרטים פורחים.
אקליפטוס המקור הוא מין שמקורו באוסטרליה, והוא גֵּר בארץ. כצמח גר יש לו יתרונות חשובים, בין היתר קל להרבותו ולגדלו, ומצד שני אין הוא מתרבה מעצמו בארץ באורח בלתי מבוקר. הוא שני רק לאורן ירושלים בתחרות על התואר "העץ הנטוע השכיח ביותר בארץ".
העץ הובא לארץ בסוף המאה ה-19, ושימש במיוחד לנטיעה בשטחים מוצפים, בגלל שֵׁם של "מייבש הביצות" שיצא לו. ואכן הוא עמיד בתנאי הצפה ממושכת, ומצד שני, בבוא הקיץ ועם ירידת מפלס המים, מתאוששת מערכת השורשים במהירות, והעץ קולט מים גם מעומק הקרקע. אולם הוא חסכוני במים, משמע שאינו יעיל ביותר כמייבש ביצות.
לאחר כריתה מתחדש העץ מהגדם, ודילול נכון של הענפים המתחדשים מביא למחזור גידול חדש של גזעים הראויים לכריתה ולשימוש. אולם השימוש בעצתו של האקליפטוס מוגבל מאוד, בעיקר למשוכות ולסמוכות. יכולתו לגדול היטב בתנאים קיצוניים, משטחים מוצפים במים ועד סְפַר-המדבר – איפשרו לטעת לצדי הדרכים בנגב חורשות צל קטנות של עצי אקליפטוס תחומות בלימָנים – סוללות עפר המנקזות מי נגר, ואלה מספקים לחורשה מים בכמות גדולה הרבה יותר מאשר מקבל השטח סביב.
בשל גידולו המהיר, השמן האתרי שבעליו והצוף שבפרחיו – הוא נחשב לצמח בעל ערך כלכלי כלשהו. את השמן האתרי מוסיפים לתכשירי קוסמטיקה, מיני מתיקה ותכשירים רפואיים. פרחי העץ מושכים דבורים, ו"דבש אקליפטוס" ידוע באיכותו, ועל כן מציבים הכוורנים (או כמקובל כיום: "דבוראים") כוורות סמוך לחורשות של עצי אקליפטוס. עצתו משמשת בעיקר לשימושים פשוטים כגון סמוכות וגדרות. טוענים שהוא משמש גם לתעשיית העץ והרהיטים, אך אין הוא נחשב לחומר-עץ משובח, ואינו מקובל ביותר. סך הכל תרומתו הכלכלית זעומה, בעיקר לצל ולנופש, וכן לדבש.
.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הרבו לנטוע שדרות רצופות של עצי אקליפטוס לאורך הכבישים. אומרים כי הדבר נעשה בהוראתו האישית של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, כדי להקשות על האויב לגלות תנועה בכבישים בתצפיות, והשדרות נקראו בהיתול "שדרות בן-גוריון". לימים התברר כי כל כביש עתיד להתרחב, והאקליפטוסים מקשים על ההרחבה. כן הם מפריעים לנוסעים בכביש ליהנות מן הנוף, והיו שהציעו לנטוע שדרות לאורך הכבישים באורח מקוטע, עם "חלונות-נוף" מדי פעם. כיום נטועים בארץ אקליפטוסים על פני שטח של 90,000 דונם, שני שלישים מהם בדרום הארץ.

הסוג אקליפטוס כולל 700 מיני עצים ושיחים, רובם באוסטרליה ובמלאיה, ביניהם פרטים של המין אקליפטוס שקדי, המתחרים על התואר "העץ הגבוה ביותר בעולם" (גובהם כ-100 מ'). בארץ מגדלים 60 מינים, רוב הפרטים הם מהמין אקליפטוס המקור.
כתבה ערגה אלוני

הערות גולשים:
עצי האקליפטוס פורחים בסתיו, הם כנראה שומרים על מקצב הפריחה של ארץ מוצאם, אוסטרליה, שבה האביב מקביל לעונת הסתיו בארצינו.