קטלב מצוי הוא עץ ירוק-עד (או נשיר-חלקית בקיץ), המתבלט בקליפתו האדומה–בוהקת. הקליפה חלקה, הדוקה, מרמזת כי מתחתיה מפותל הגזע כסמרטוט-רצפה כשסוחטים אותו. היא מתקלפת מדי שנה בקשקשים ציוריים, ואז מתגלה תחתיה קליפה חדשה, שצבעה תחילה ירוק–חום. לכן לא מתפתחות על העץ חזזיות, כי להתפתחות חזזית דרושות שנים אחדות, ואילו קליפת הקטלב מתחלפת כל שנה. העץ נמוך (עד 6 מ', במקרים בודדים עד 12 מ'). העלים מסורגים, אליפסיים, קירחים, גדולים (אורכם 5–9 ס"מ). גונם ירוק כהה, מבריקים מלמעלה. הם נישאים על פטוטרת קצרה. שפתם תמימה או משוננת עדינות. עליהם של נבטים צעירים שעירים ושפתם משוננת – קשה להאמין כי הם של אותו מין. העץ גדל בקרקעות אנאירוביות (דלות באויר), והם מצליחים בכך כנראה בזכות מיקוריזה (הזנה בעזרת פטריות-שורש). אולי זאת הסיבה שקשה לטפחו בגינות נוי, אף כי גננים אוהבים את העץ, בצדק. קשה, אך נרשמו גם הצלחות בגידולו בתרבות.
קטלב מצוי פורח באביב, במרס ובאפריל. הפרחים ערוכים באשכולות דלילים, רבי-פרחים, הפרח הבודד קטן (קוטרו 8 מ"מ). הגביע קצר, ירוק, מחולק לאונות. צבע הכותרת לבן עד קרם, צורתה ככד נפוח התלוי כשפתחו מטה, עליה מאוחים כמעט לכל אורכם, והיא מקסימה ביופייה כשמסתכלים מקרוב. הפריחה שופעת, והמטייל שעיניו בקרקע מזהה שהוא עובר ליד קטלב לפי מרבד הפרחים שנשרו. הפרח מפריש צוף נוזלי מהול, שזבובי-רחף ודבורים באים בהמוניהם ליהנות ממנו ולהאביק את הפרחים. הפרי מבשיל בסתיו, צורתו ככדורון אדום שקוטרו 1 ס"מ, פניו מגובששים באורח אחיד. הוא טעים לאכילה, למרות שהוא מלא זרעים קשים, אולם רק כשהוא בשל. סימנו של פרי בשל הוא שגונו האדום מתכהה עד כמעט שחור, ומגעו רך. פרי שאינו בשל טעמו עפיץ, מייבש את הפה.
קטלב מצוי גדל בחורש ימתיכוני בצפון הארץ ומעט גם במרכזה. גדל לרוב במפוזר, בבודדים, ורק בקרקעות קירטון וחוואר הוא מגיע לכתמי-שליטה בשטח. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון.

מקור השם בערבית, צירוף המילים קטל אב (שמשמעותן גם בערבית כמו בעברית). אגדות נרקמו סביב השם, בהשראת צבע הקליפה האדום כדם, אודות בן שרצח את אביו. הענפים המפותלים, כזרועות ששריריהן משורגים, נקשרו לאגדות על תחרות ומאמץ. המשורר הרומי הורציוס כתב כי בטלנים אוהבים לשבת בצל הקטלב. עצת הקטלב קשה ועמידה בפני רקבון, ולכן שימשה להכנת מחרשות, ידיות של כלי עבודה, קערות-עץ, והגזעים – לקרוי גגות. ברפואה עממית שימשו כל חלקי העץ נגד כאב בטן, עצירות, ופגעי עור.
בסוג 18 מינים, בארץ 1. הקטלב הוא הנציג היחיד בארץ ממשפחת האברשיים, שרבים מבניה צומחים בקרקעות חמוצות, בביצות ובאזורים בראשיתיים כגון שפכי לבה צעירים או בצפון הרחוק. ביניהם ידועים צמחים שפירותיהם (גרגרים) נאכלים, כמו אוכמניות וחמוציות, וצמחי נוי כרודודנדרון (אזליאה).
האברשיים מתאימים לגידול בתנאי קרקע חסרת אוורור (אנאירובית), חמוצה, ע"י סימביוזה עם פטריות הגדלות בתוך רקמת השורש ושולחות את קוריהן לקרקע שמסביבם. צורה זאת של סימביוזה נקראת בשם מיקוריזה שהיא צירוף של המילים פטריה ושורש. המיקוריזה נפוצה בטבע אבל בצמחי משפחה זאת יש לה חשיבות מיוחדת. בקרקעות שעליהן גדלים צמחים אלה פירוק החומר האורגני מועט וחומרי ההזנה הדרושים לצמחים, החנקן, הזרחן אבץ ועוד, קשורים בתרכובות אורגניות בלתי מסיסות, אשר הצמחים אינם מסוגלים לנצל. הפטריה מפרישה אל הקרקע אנזימים המפרקים תרכובות אלו ומשחררים את החנקן ושאר חומרי ההזנה בקרבת השורשים. קורי הפטריה קולטים את חומרי ההזנה האלה ומעבירים אותם אל שורשי הצמח. בכך מאפשרת הפטריה את ההזנה התקינה של הצמח. בנוסף לכך נזכרת בספרות גם האפשרות שהפטריות מפרקות חומרים רעילים הנמצאים בקרקעות אלו ומפריעים לצמיחת השורשים.
קרקעות חואריות בארץ סובלות מאוורור גרוע, והן אנאירוביות למדי, וכך יש לקטלב יתרון בהן. יחד עמו גדלים בקרקעות אלה צמחים ממשפחות הסחלביים, השפתניים והלוטמיים שגם להם מיקוריזה מפותחת.

כתבו מייק לבנה ועמרם אשל